זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

עוד מעט זה ייגמר.
כל הבלאגן הזה של הדברים שלאט לאט נמכרים, כל הטירוף הזה של החפצים  בעלי הערך שנמסרים לכל מי שרק רוצה, והם ייקחו את עצמם ויעברו לברלין. תאריך היעד זה 31.12, לכבוד השנה החדשה והמשרה החדשה של פאפא. ועד אז אני צופה טירוף מערכות טוטאלי, מהסוג הזה שלא מתאים להכניס אליו בחורות, יפות ככל שיהיו. כולם רוצים שאעבור איתם כי תמיד היינו מין משפחה מאוחדת נורא כזו, דבק שלפעמים נהיה קצת מעיק, בעיקר בשנים האחרונות. הם תמיד שמרו עליי ואולי יהיה קצת יותר קשה לעשות את זה ממרחק גדול כזה, וזה כנראה היתרון מבחינתי בעסק הזה. שהם יעברו ואני אשאר ואבנה את עצמי בשקט שלי עם עצמי ובתנאים שלי. ברור שלאלוהים יש תכניות אחרות והכל אבל כבר די ברור לי שאצליח, אני פשוט לא יודע באיזה כיוון ומי ילווה אותי לאורך התהליך.  

אז המשפחה שלי עוברת לברלין, כולל מייסי, בעוד כמה שבועות ואני מעורבב לגמרי לגבי כל העניין הזה. זה כנראה הגלעין והשורש לכל הבלבול שאני חווה בשבועות האחרונים. ההכרזה השמחה בארוחת ה"איזה כיף שנמרוד חזר מיוון אחרי מעט מדי זמן", החפצים שנעלמים לאט ובטוח מהבית, העובדה שנציגות המשפחה משוטטות בברלין ברגעים אלו ממש מחפשות דירות שיתאימו לכולם... כל זה פשוט גורם לי לרצות לצעוק עליהם "סתמו ת'פה ותנו לי רגע לחשוב". מבחינתם אני בא איתם ומבחינתי אני נשאר. אני לא רואה את עצמי מתאקלם במדינה אחרת בקלות בטח לא עם ההורים על הגב שלי והאחות על הנשמה שלי. גם כל מה שעברתי בקיץ האחרון עם כל החברים שחזרו בארונות עם דגלי ישראל עליהם ורגליים עם רסיסים בתוכן שכנע אותי סופית שפה נולדתי ובמדינה שלי אני אחיה לפחות לבינתיים. המגורים בנהריה שוחטים אותי רגשית ונפשית בעיקר כי מבחינתי מיציתי את השלב הזה בחיים. הגוף שלי צורח לשינוי ולרענון נופים להתעוררות אליהם ואנשים חדשים וישראליים* להכיר. גם אם זה אומר שאזרק בערבה לאיזה חודשיים ואחסוך שם כסף זה עדיף מלעבור למדינה חדשה ופשוט... להתחיל מחדש. הדירה שבה ההורים גרים שכורה אז אני מניח שאני אצטרך למצוא משהו חלופי בשבועות הקרובים, כי אין לי ממש ברירה אחרת... להתרסק על ספות של חברים זו אופציה נחמדה והכל אבל זה פתרון זמני ואני יודע את זה. אני רק צריך להאמין בעצמי והכל יסתדר מעצמו. אפילו לא צריך לזייף את הבטחון העצמי הזה ואת השמחה הטבעית המוכרת הזו, פשוט, לא יודע... העסק הזה מפחיד קצת. 

אז אני מעדיף לצאת לאימונים פסיכיים על שפת הים, ולהתמקם במקלט של הבניין ולתופף עד שנתפסים לי השרירים בזרועות ולנגן על הגיטרה עד שננעלות לי האצבעות ולשמוע את ביפי קליירו וקיד קאדי, ובלילה לצאת לשתות שישיות הייניקן עם עמית ולשיר לאלמוג את "עוד חוזר הניגון" בטלפון ולהתפלל שיהיה לי אותה. וגם לחפש דירות באינטרנט ובבוקר לפני העבודה כשאין אף אחד בבית להתקשר ולהתמקח ולהתווכח ולנצח בסופו של דבר ויכוחים שלא באמת רציתי לעשות. אני לא באמת רוצה לעבור לדירה משל עצמי, נוח לי נורא בבית של ההורים. הכי נוח זה כשאתה לא משלם את החשבונות והכי נוח זה כשאתה לא לוקח אחריות על החיים. אבל החיים מזמנים לי הזדמנות חד פעמית לעשות שינוי מהותי בחיים שלי ואני מבין את זה ודי בטוח שאני מוכן לזה. כבר גרתי עם אנשים ואני בטוח שזה לא יהיה נורא כמו לגור עם חבורת הבבונים האקדמיים שגרתי איתם, זה אפילו יהיה מגניב ומעניין כי אני אהפוך את זה לכזה. הכל יהיה בסדר, והכל כבר בסדר. זה פשוט השינויים הפתאומיים האלה בחיים שאני ממש שונא.