זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא תמיד אהבה את הכינרת. 

אני באמת לא יודע למה. מבחינתי זה היה מקום יפה שבפעם היחידה בשנה שאני שם אני מרוצה בסך הכל. אבל מבחינתה סופשבוע מושלם היה אוהל על חוף גיא עם ג'וינט ביד וחלומות בלב. לא יכלתי להתווכח עם זה ולא באמת רציתי. הכל התנהל בינינו בנינוחות, כמו גלים של אגם בגליל. אפילו כשהיה סוער לא באמת היה סוער, אלא בכאילו כזה. במקום מסוים גם אנחנו היינו כאלה, גם כשרבנו זה היה ריב עם צחוק בתוכו ועם המון אהבה בין הברה להברה. לא יכלתי לכעוס עליה ולשנוא אותה למרות שלפעמים קצת הגיע לה. אחרי זמן גם הבנאדם הכי מושלם לא בא לך בטוב, אבל גם כשהיא לא באה לי בטוב היא לא יכלה לבוא לי ברע. היא הייתה כמו הכינרת. גם כשלא היית מעריץ גדול של המקום לא יכלת לא לאהוב אותו כי הוא מסמל בשבילך את כל מה שאתה אוהב, את כל מה שהספקת להתגעגע אליו בלי להיות בו אפילו פעם אחת.

היינו מגיעים לשם בערך פעם בשבועיים, בהתחלה מנהריה וכשהתקדמנו בחיים ולאורך כביש החוף אז מתל אביב. היינו יורדים עם האוטו את הירידות של פוריה וכשהיא הייתה נפרשת בינינו כמו גלויה היה מין גל כזה של אושר שהציף את הרכב והתעלה על האלבום של ברי סחרוף שחרשנו עליו מהרגע שהכרנו. זה היה סופשבוע של אחרי סערה אז השמיים היו נקיים מעננים ומחדשות רעות. החנינו את האוטו והיא הסתכלה עליי עם העיניים החודרות האלה שלה. בכל פעם שהיא הסתכלה עליי ככה הרגשתי שהיא יודעת מה הקטע שלי ומה אני בתכלס מאחורי המילים היפות והמעשים המשמעותיים. היא שאלה אותי מה אני חושב על שחייה. עניתי לה שאני אוהב את הקונספט והיא חייכה את החיוך הבוחר בי מכולם שלה ואמרה "יאללה, בוא", אז באתי. עלינו על סירה ודיברנו כרגיל על הכל ועל כלום מעורבבים ביחד ולא שמנו לב שמחשיך ומתקרר מסביבנו. ברגע של שתיקה ממצת דיבור הבנו שוואלה, אכלנו אותה. נתתי לה את הז'קט שלי והשכבתי אותה לישון. מסביבי המפלצות התקבצו והתחילו לירות עליי את כל מה שיש להן, והחזרתי להן באותה צורה אם לא יותר. הן ירו עליי טילים - אני יריתי עליהן מטאפורות. הן ירקו עליי אש - אני ירקתי עליהן חרוזים. הן הפגיזו אותי בתותחים -אני הפגזתי אותן במוסר השכל שגרם להן להרהר לרגע על משמעות חייהן בלב האגם. 

כשהבוקר הגיע היא אהבה אותי כמו שהייתי, מין מפלצת יצירתית שמצליחה לייצר סיפורים ממקומות אפלים כמו אמצע הכינרת בלילה הכי חשוך בשנה. ואני אהבתי להיות המישהו הזה בשבילה. אהבתי לכתוב בשבילה ועליה, אהבתי לדמיין אותה מנסה ולפעמים מצליחה להבין למה אני באמת מתכוון כשאני כותב על אהבה, שנאה ועל האמצע ביניהן. אהבתי להציל אותנו ממפלצות שעולות ממעמקי המצולות של אגמים גדולים וקטנים, ויותר מהכל אהבתי להסתכל איתה על זריחות כשהגופות של אותן מפלצות צפות על פני המים שסביבנו כמו אוניות מלחמה שנשכחו מאחור.