זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הם מורידים אותי על הברכיים ומסתכלים לי עמוק בתוך העיניים. כולנו יודעים לשם מה התכנסנו היום, מהמוציא להורג ועד הנאשם בפשע. ואני חושב על מה שמוביל אותי למצב הזה שוב ושוב. זה באמת קורה לי יותר מדי פעמים לאחרונה. אני פושע, מנסה להימלט, נתפס ומורד על ברכיי לפני כל העולם ואחותו השטנית. והמוציא מתחיל את הנאום הקבוע שלו על כמה שאני לא בסדר ומה כבר חשבתי שיקרה, שאצליח להימלט מהם? הוא מקפיד להסתכל לי בעיניים כשהוא נוחר בבוז ואני מקפיד לבלוע את הרוק בפחד מזויף. אני כבר אדיש להליך הזה ולדרמה המאולצת שנדבקת אליו כמו מסטיק לסוליה של נעל" אז אני פשוט נותן לזה לזרום מסביבי ומשתדל לא להיסחף איתו. 

אני שומע את ה"לפיכך התכנסנו" ומתחיל להרגיש שממש כואבות לי הברכיים מהישיבה הזו. הג'ינס שאני לובש היום הוא מקסטרו וקניתי אותו לפני חצי שנה. לפני חודשיים רצחתי את המנכ"ל של קסטרו עם פטיש חמש קילו לרקה. הוא התחנן לחייו והתחנן להנחה, הבטיח לי שכל הקולקציה תהיה שלי לחמש השנים הקרובות אם רק אתן לו ללכת. הדמעות זלגו לו על הלחיים ונמרחו לו על החליפה. האייפון שלו רטט בלי הפסקה מהודעות של אנשים שחיפשו אותו אבל רק אני והוא היינו שם, בספארי של רמת גן, ליד הכלוב של האריות. במחשבה שנייה הייתי צריך לפתוח את הכלוב שלהם ולחסוך לעצמי את כל העבודה, אבל אני אוהב את הרעש של גולגולות מתנפצות בלילות שקטים. כשקברתי אותו ליד האגם של סוסי היאור הזכרתי לעצמי שהחיים זה ג'ונגל וכולם מסביבי, כולל אני, חיות צמאות לדם ולפתרונות לבדידות שמכלה את חייהן, ולפעמים צריך לפצח גולגולת כדי להיפטר משדים פנימיים. 

"גזר הדין הוא, כרגיל, מוות" הנואם מפטיר לעברי באדישות. הוא אפילו לא מסתכל בדף כשהוא מקריא את זה וזה כמעט מעליב אותי, אבל למי אכפת בעצם. הוא מתכופף לעברי ומנסה לזהות גלעין של רגש. כשעצרו אותי אחרי שהרגתי את המנכ"ל של פוקס הוא אמר לי בקול רועד שאותי היו צריכים לשים בתוך הכלוב של הנמרים ולא ההיפך. השומר שהיה לי סיפר לי איך הנואם הזדעזע כשקרא את איך שהרגתי את המנכ"ל הזה. את הצרחות שלו אני שומע עד עכשיו בדלת האחורית של התודעה שלי. והפעם הוא אפילו לא התכופף אלא נכנס לאוטו שלו ונסע משם. המוציא להורג מילמל לי "ניפגש בפעם הבאה" והרגשתי את החום המתפשט הזה של קליע שיורים לך מטווח כלום לתוך הראש. אחרי שכולם הלכו משם פתחתי את העיניים ווידאתי שרק אני נמצא והתחלתי ללכת בעצמי. הדם הספיק להתייבש אבל הפתק עם הכתובת של המנכ"ל של זארה עדיין נמצא בכיס האחורי שלי. ונראה את הבן זונה לא נותן לי הנחה עכשיו.