זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא מסתכלת עליי נוהג ואני מרגיש שהיא מרחק שנייה מבדיקת "ינשוף". רק לפני חמש דקות התנשפנו במושב האחורי ואני לא בטוח שיש לי מספיק אוויר בריאות בשביל זה. לפעמים נדמה לי שזה מה שיש שם, בינינו. השתיקות האלו במהלך הנסיעה לכל המקומות האלו שזוגות נוסעים אליהם. ההתנשפויות חסרות המילים במשב האחורי. הרי לי אין כל כך מילים בזמן האחרון והיא לא מחפשת משהו חוץ מזין למצוץ ואהבה להעמיד פנים שיש לה. אז היא קוראת לי "מאמי" ואני חווה טיקים רגשיים, היא שואלת מתי נפגיש את ההורים ואני מתפתה להרים את בלם היד כשאני על 120 ולהגיד לה "עד כאן", אבל אין לי כוח לזה. אני שם, אני איתה בלי ספק, אבל אני לא באמת איתה. אני איתה בגוף שלי, אבל הראש שלי והלב שלי במכונת הקפאה. היא עוד בחורה שלא אזכור בעוד עשרים שנה, כשאשב בפארק עם המשפחה בשבת שמשית ואדבר על כלום אחד גדול. בשלב מסוים אתה מבין שאתה לא תהיה הרוקסטאר שחשבת שתהיה כשהיית בן 17 והסתכלת על ברי סחרוף בהתלהבות מהקהל. במקרה הכי גרוע-טוב אתה תהיה אתגר קרת, חנון תל אביבי שחי על הקו של תל אביב-ורשה וכותב סיפורים שמזמן אף אחד לא שם עליהם, אבל לפחות תכתוב. גם אם זה יהיה גרוע אתה תכתוב, גם אם הסיפור הבא שלך יהיה "התפסן בשדה ה" שלך אתה תכתוב עוד אחד אחריו. זה מירוץ תמידי. אתה מול המחשבות, אתה מול המילים שלפעמים מתחמקות ממך. אולי היא איתי עכשיו אבל למען האמת, אני לא רוצה אותה. אני מצחיק אותה ומקסים אותה ומזיין אותה ואולי היא שלי, אבל אני בהחלט לא שלה. 

אני של השגרה עכשיו. אני של התנועתיות המונוטונית, הכמעט-מכניעה שלי. אני של קו 60 וסדר יום וקפה מר מדי במטבחון של העבודה. אני של שיחות מטופשות וחסרות טעם בין הפרויקטים ואני של הריצות בירקון אחרי יום עבודה שהרגיש כמו שבוע. אני לא של עצמי. כבר חצי שנה אני לא של עצמי. אני מתקעקע, אני חושב, אני יוצר ואני קיים - אבל אני לא שם. לפעמים נדמה לי שאני רואה פרק בסדרה על איזה בחור שחי את החיים המונוטוניים שלו ותוהה איך לא נמאס לו, אבל מבין שהוא צריך את השגרה. כי אני צריך את השגרה הזו. אני צריך את השעמום, אני צריך את הרוגע. אני רוצה את ה"אני אוהבת אותך" הסתמי שלה כשאני מכין לה חביתה, אני צריך את ה"ניפגש בשבוע הבא" שלה כשאני מוריד אותה בבית אחרי שהלכנו לים וישבנו על קרלסברג. אני רוצה את הכלום ואני צריך את השום דבר. כי בסופו של דבר זה מי שאני עכשיו. בחור פשוט עם עבודה לא פשוטה בכלל שמחפש את הפשטות גם בדברים הסתמיים בחיים שלו. אני צריך את הטיילר דה קרייטר שאני שומע כשאני נעמד באמצע האוטובוס לעבודה בשבע בבוקר, אני צריך את הרכבות של הלילה שאני לוקח בדרך לבית של ההורים. אני צריך את הכתיבה הזו שמדברת במקום השתיקה שלי בשבועות האחרונים. 

כי אלוהים עדי, אני מדבר הרבה. אני מדבר עם הרבה אנשים במהלך היום שלי ובמהלך הלילות שהם של תל אביב. אני מדבר המון אבל לא אומר כלום לאף אחד. אני כותב הרבה בפייסבוק ומדבר עם הרבה חברים אבל לא מספר להם כלום. אני לא מספר על מה שאני מרגיש, אני לא מספר על מה שאני באמת חושב. אני לא מספר על החששות שלי ועל הפחדים שלי לא להצליח לשלם את החשבונות ולאכזב את ההורים שלי. אני מפחד לא להתקבל ללימודי הקופירייטינג למרות שהם רודפים אחריי כבר חצי שנה. אני מפחד ואני משתדל לא להרגיש עכשיו יותר מדי. גם כשהיא מסתכלת עליי נוהג, גם כשאני עוטף אותה בחיבוק שאני צריך יותר ממנה. אני צריך אהבה, אני צריך חום, אני צריך רגש. אז איך זה כשאני מסתכל על עצמי במעלית של הבניין של העבודה אני לא מזהה אותו בתוכי? איך זה שגם כשהשמש זורחת חמש דקות לפני שאני יוצא אל היום שלי אצלי בלב עדיין חשוך?