זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כשיש לך התקף חרדה בארבע בבוקר אתה לא באמת חושב, אתה יותר פועל. נהיה לך חם וחנוק מתחת לשמיכה ואתה מרגיש כאילו אתה מתכסה בלבה רותחת ולא בשמיכת הפיקה שמשמשת אותך בכל מזג-אוויר, חם או קר. אתה נושם עמוק, אומר "פאק איט" ומוריד את החולצה. החרדה מסתכלת עלייך מקצה החדר ואתה שומע את ה"פשששש" שלה אפילו מבעד לרעש הגשם שמרטיב מספיג מרכך את עולמך. אתה מסתכל עליה ורואה שזה לא הזיז לה. בת זונה. אתה מוריד את המכנסיים ורואה את העיניים שלה עוברות למטה על אוטומט. עכשיו החרדה שלך מופנית כלפי מטה והקור המשולב עם העייפות והסערה החיצונית והפנימית מרעיד אותך כמו שרק ארבע בבוקר מרעידה אותך.

תמיד שנאת את השעה הזו. רגל פה, רגל שם. לא באמת בוקר אבל כבר לא באמת לילה. בכל לילה לבן שחווית הרגע הכי קשה היה הרגע שבו השעון התחלף מ-3:59 ל-4:00. גם אם לא באמת בדקת את השעון, ברגע הנתון הזה הרגשת שמשהו משתנה ביקום שלך. שעכשיו הגיע הזמן לעזוב הכל ולישון, אבל כבר כדאי שתתחיל להתעורר. "אני לא באמת אוריד את התחתונים, את יודעת..." אתה מוצא את עצמך ממלמל לעצמך-לה. "למה לא? זה לא שלא ראיתי אותך עירום מקודם" היא עונה בחיוך ארסי, והכלבה צודקת. היא הייתה שם איתך בצומת של דיזנגוף-פרישמן כשהשפלת מבט, הרגשת את המילים עומדות להיפלט כמו ממכונת ירייה, ואמרת לה שאתה רוצה שהיא תישאר מעבר לחביתה של הבוקר. היא יצאה איתך מהמעלית ביום הראשון בעבודה, התיישבה לידך והקשיבה יחד איתך למנהלת העבודה כשהיא הסבירה את החוקים, הנהלים והציפיות. אבל רק אתה שמעת אותה אומרת "אתה הולך לדפוק את זה, אה יא טמבל? חודש עפת מפה, חותמת".

לא תמיד אתה מקשיב לה, ורוב הזמן היא לא שם, אבל הרוח שלה תמיד איתך. מלווה אותך בכל עלייה לאוטובוס. נדבקת כמו עלוקה לבטחון העצמי שלך כשאתה מזמין מישהי, לראשונה זה, בגמגום מקסים-מביך לצאת איתך בשבוע הבא. לא תמיד היא שם אבל לפעמים היא מתעוררת באמצע הלילה, מתיישבת על קצה המיטה ואומרת לך "איזה סרט, אה צ'יקיטו? תראה כמה אחריות יש עלייך. תראה כמה גורלות אתה חורץ. ומי אתה בכלל? רק ילד עם חלומות גדולים וזיפים קצרים, קעקוע גדול על הזרוע הימנית ועיר אחת גדולה שאוכלת אותך חי", היא מדליקה סיגריה והעשן מתערבל לך עם המחשבות והסרטים שאתה אוכל עם עצמך. "אז אתה מתכוון להכניס אותי למיטה שלך או לא?" אתה שומע קול צרוד מהקצה השני של העולם, ובלי משים אתה מושך את שמיכת הלבה מעלייך ומזמין אותה אלייך, כי אם כבר ללכת לישון עם התקף חרדה, לפחות, לשם שינוי, לא לישון לבד.

(אבל באמת שהכל בסדר, ואני עמוס, אהוב ומאושר.)