זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

זה קורה פתאום, בבת אחת. מין תחושה שמטפסת מקצוות הגוף עד הפסגות הרוחניות שלו ועוטפת אותו. במקרה שלי עמדתי במעלית ובהיתי בפתק שהיה מודבק למראה, כמו מין בדיחה אירונית ממש גרועה ורעה בו זמנית, שהודיע לחירשים שעולים על המעלית שאין כרוז שמודיע מתי הגענו לקומה. אבל רק אני הייתי שם, בלי אף חירש מקופח, בלי אף אחד חוץ ממני ומעוד שני אנשים. כולם שותקים, מכונסים במבוכה הבלתי נמנעת הזו של להיות עם אנשים זרים בחלל סגור. יש שני כפתורים לחוצים, לקומה העשירית ולקומה 15. אני מסתכל עליהם, הם בחזרה אליי, עדיין שותקים. 

הבנאדם שיורד בקומה העשירית קטן ממני בערך בחצי גוף, והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בוהה בי במשקפיים העגולות עם הציור של הכוכבים, מבולבל ומבוהל. אמא שלו שלחה אותו להביא תרופות כי נגמרו לה והדבר היחידי שהוא לא רוצה שיקרה זה להיתקל באנשים מהבית ספר, אם במעלית ואם בבית מרקחת ואם מתחת לבית. החיים שלו זה מרדף תמידי אל הבית. העולם זה מקום מבהיל ומפחיד, וכולם רוצים לפגוע בו. הבן של השכנים שזורק עליו ג'וקים, הילד הזה בבית ספר שכולם אוהבים. הוא בוהה בו מהצד ורואה איך כל המורות צוחקות מההערות שלו, כי הוא הרבה יותר חכם ומצחיק וכולםאוהביםאותו יותר ממנו, אז הוא נודד דרך הבית ספר של הגדולים לחדר הקטן שלו, עם מיטת העץ, הלגו בארגז והמחשב שפתוח על הסימס רוב היום. מדי פעם הוא מסתכל מהחלון על הילדים שמשחקים וצועקים בחוץ. אתמול הוא החליט להיפרד מהקורקינט שלו כי עוד שבוע יש לו יומולדת ואבא הבטיח לקנות לו אופניים חדשות, ועכשיו הוא בוהה בקורקינט מדורדר בירידה עם ארבעה ילדים צועקים עליו באושר ילדותי של מחסור ושל אין. הוא לא מבין כמה מזל יש לו, למרות שהחיים נראים לו ממש אפורים ומדכאים. הוא יכל בקלות להיות כמו הילדים האלו עכשיו, יוצא ונכנס מבתי מעצר, מכניס ומוציא מזרקים מהזרועות. אלוהים יודע מה הם חיפשו בשכונה הזו, כי את עצמו הוא לא מצא שם. בין לבין הוא גם מתחיל לשמוע מוזיקה שונה ממה שכולם מדברים עליו בבית ספר, משהו של ארבעה בריטים עם שיער ארוך ושיניים בולטות שרובם כבר לא נמצאים פה, אבל הם בערך הדבר היחידי שיש לו חוץ מהמשפחה שלו, וזה כל מה שהוא צריך.

הילד הזה יוצא מהמעלית בצעדים מהירים ולא מסתכל אחורה, והדלתות נסגרות. הבנאדם שעומד לידי מתכופף וקושר שרוכים, ומהאוזניות שלו מתחילה מנגינה אנרגטית. הוא עוצם עיניים ונותן לה למלא אותו ושוכח קצת מהיום העמוס שעבר עליו. בין המבחן הזה לשעה הנוספת הזו שהוא נשאר במעבדה של גלינה וכל האנשים שהוא לא ממש סובל והבחורות שהוא לא ממש מתקרב אליהן, הוא מוצא את עצמו מפנטז על לחזור הביתה ולהתמכר מחדש לשחייה, הדבר היחידי שנראה הגיוני עכשיו, והמקום היחידי שבו הוא באמת שקט. המאמן אוהב לעמוד מעליו וללוות אותו בצעקות מעודדותמבהילות. בריכה אחת, עשר, עשרים, מאה, ומגיע הזמן של הספרינטים. הדבר היחידי שהוא באמת מפחד ממנו ומת שיגיע כבר לכל אורך האימון. להראות שהוא מספיק טוב, שהוא מספיק מהיר כדי לעמוד בקצב שמצפים ממנו. המאמן אומר "שלוש ארבע ו" והוא מזנק עם כל הכוח קדימה ומתחיל להרביץ למים כאילו החיים שלו תלויים בזה. עם עיניים עצומות כי המסלול פרטי ושייך לו באימון הזה, הוא מתנתק מהרעש החיצוני של האקוסטיקה המחורבנת בבריכה הזו, כל הילדים שצועקים והאנשים הרועשים, ומתמכר לשקט שמתחת למים, לרעש של הגלים, לתנועתיות הקלילה שמצטרפת לאושר שמטפס ככל שהוא מתקדם, מקצוות הגוף עד הקצוות הרוחניות. הגוף צורח בכאבים וקצה הבריכה מגיע, אז הוא פשוט שולף את עצמו למעלה ומתיישב, רועד כולו ומתנשף. המאמן מתקדם לעברו וטופח על הכתף, אומר ששיפר שיא ב2 שניות ושבוע הבא תחרות ושיתכונן, והולך. "קומה 15 - נעורים", והבנאדם הזה יוצא מהמעלית עם המשקפת על הצוואר והאוזניות באוזניים. 

ואני נשאר שם, מחכה שהמעלית תגיע, בעוד שבוע וקצת, לקומה ה20. אין לי מושג מה מחכה לי בקומה הזו. מה יקרה, איפה אגור, איפה אעבוד ומה אשמע - הכל פתוח, והכל עוד לפניי. 

ולא מדובר בקשירה של חבלים, חוטים, וחרא בסגנון. אלא בתחושה. בהבנה ובידיעה שאני פשוט לא קשור לאף אחד מכל אותם אנשים שהייתי איתם בבית ספר במשך תקופה ארוכה, שלוש שנים וכמה חודשים. נתחיל בזה שהייתי מוזר. יותר מכרגע, שזה כשלעצמו הישג רציני. הייתי קורא "מעריב לנוער" בכמויות ושומע המון רד הוט צ'ילי פפרס, ובתכלס רוב שעות היום היו בחדר, כמו עכשיו. רק שעכשיו זה קצת השתנה מתקופתי כתלמיד חטיבת ביניים, בעיקר כי גדלתי פיזית ונפשית. ההתנהגות המוזרה שלי הייתה באמירות מוזרות שאמרתי ובדברים מוזרים שעשיתי כדי למשוך תשומת לב. גם עכשיו זה קיים, אומנם במינון נמוך בהרבה, אבל באותה תקופה זה היה כדי שישימו לב אליי. תמיד רציתי שישימו לב אליי. חולה תשומת לב שכזה. זה התבטא גם ב"נימי האופטימי". האמנתי שככה יהיה לי טוב. שכולם יהיו סביבי ויתייחסו אליי, כי היה לי ממש חרא להיות לבד כל היום, בכיתה ובבית ובהרגשה שלי עם עצמי. עכשיו אני מבין שאני מספיק מעניין ומספיק טוב (אולי לא לעצמי, אבל לאחרים כן) כדי שיתייחסו אליי גם בלי שאתנהג בצורה מוזרה ואגיד דברים מוזרים ואהיה בכללי מוזר, אלא פשוט אהיה עצמי ואזרום עם זה, כי אין לי מה להפסיד ואני קצת חסר אכפתיות כלפי העולם בזמן האחרון. קשה לשכנע אותי לצאת מהבית בזמן האחרון וקל נורא לאכזב ולהעליב אותי, מין תקופה נפיצה כזו, כאילו אני על איזו חבית דינמיט שעלולה להתפוצץ בכל שנייה. 

אני חושב שזה היה בכיתה ט', או ח'. לא סגור על זה, כי בח' ובט' הכיתה נשארה באותה כיתה, קומה אחרונה בבניין, מימין למדרגות, נו, שם. באותה תקופה זה לא מעורבב כמו בתיכון, שכולם עם כולם, יש קבוצות. הערסים יושבים בזולה, הכוסיות יושבות ברחבה ובודקות איפור, והחננות יושבים ומשחקים קלפים בקצה הכיתה, בשולחן האחרון. אני ישבתי איתם למרות שעד עכשיו אין לי מושג איך לשחק קלפים, פשוט התחברתי אליהם, עם אמירותיי המוזרות והתנהגותי המוזרה. לא רציתי להישאר לבד. לא רציתי לשבת בקצה הכיתה ולבהות מהחלון ולחכות שייגמר היום. אז העדפתי להיות איתם, למרות שהם הסתלבטו עליי המון וזלזלו במה שהיה לי להגיד. לא הסכמתי להישאר לבד, לא הייתי עומד בזה. אני זוכר את איך שהייתי באותה תקופה, חלש בטירוף ולא מסוגל להישאר לבד. אז כשכולם צחקו על פלג צחקתי איתם, כי באמת שהוא היה מוזר, ובסוף היום ליוויתי אותו הביתה למרות שזה בכלל היה בכיוון השני מהבית שלי, סתם כדי לברר איך הוא עומד בזה. הוא אמר שזה בסדר, וככה זה הולך, ואני לא הבנתי מה בסדר בזה, במציאות המוזרה הזו, של ההעלבות וההקנטות. חטיבת ביניים זה חרא, זו חרא תקופה, וכולם עוברים אותה. היא מחשלת ומשוגעת אולי קצת פחות מהתיכון, אבל זה בערך אותו דבר, רק חומר לימודי שונה, עם האנשים שמשתנים. 

באחד מהימים, אני ממש מהמר עכשיו ואגיד שזה היה יום רביעי, הגיע זמן ההפסקה. בין 11:45 ל12:00 הייתה הפסקה שבמהלכה החננות עם הקלפים יצאו מהכיתה שלנו אל הכיתה השנייה. היה שם את רובס, שידע לשחק קלפים והוא היה מצחיק, עד עכשיו כולם אוהבים אותו. ניסיתי לצאת גם מהכיתה אבל אחד מהחננות סגר לי את הדלת על הפנים. כאילו, לא על הפנים, אבל איך שבאתי לצאת מהכיתה הוא סגר את הדלת ולא נתן לי לצאת, עם כמה שצרחתי עליו והתחננתי שייתן לי לצאת. אם הוא היה עושה לי משהו כזה בכיתה י"ב, נניח, הייתי מגיב לגמרי אחרת, אבל ככה ידעתי להגיב וככה העדפתי להגיב. אני לא כל כך בעד אלימות גם עכשיו, והייתי רגיל לבכות ולבקש במקום להגיב באלימות משוגעת לגמרי. כמובן שאם זה היה קורה עכשיו, הייתי עומד על שלי ורודף אחריו בכל המסדרון, כמו שאם אני לא טועה, זה מה שעשיתי כשהוא פתח את הדלת. חוויה משפילה, אפשר להגיד. ישבתי בקצה הכיתה ובהיתי מהחלון (לבסוף הגעתי לפוזיציה העצובה הזו) ושמעתי את כל "חבריי" צוחקים עליי, כולל הבנאדם שסגר לי את הדלת על הפנים. אז כאילו, זה באמת היה הרגע הראשון שאני זוכר (כי בדוק היו עוד כמה לפני זה שפשוט הדחקתי, והידד למנגנון ההדחקה שלי.) שבו הרגשתי שאני לא שייך, לא קשור. ויא אללה, כמה שזה היה מבאס. 

עריכה, 15:15 של יום שלישי:

למען השם. אין דברים מגניבים מזה.

ואני מפיץ את השיר הזה לכל בנאדם שאני יכול ובכל חור שאני יכול 

אני דוחף אותו, מפרסם אותו ומפיץ את הבשורה החשובה מהכל 

אנשים צריכים לדעת על כישרון מטורף כזה. אין דברים כאלה.