זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

זה קורה פתאום, בבת אחת. מין תחושה שמטפסת מקצוות הגוף עד הפסגות הרוחניות שלו ועוטפת אותו. במקרה שלי עמדתי במעלית ובהיתי בפתק שהיה מודבק למראה, כמו מין בדיחה אירונית ממש גרועה ורעה בו זמנית, שהודיע לחירשים שעולים על המעלית שאין כרוז שמודיע מתי הגענו לקומה. אבל רק אני הייתי שם, בלי אף חירש מקופח, בלי אף אחד חוץ ממני ומעוד שני אנשים. כולם שותקים, מכונסים במבוכה הבלתי נמנעת הזו של להיות עם אנשים זרים בחלל סגור. יש שני כפתורים לחוצים, לקומה העשירית ולקומה 15. אני מסתכל עליהם, הם בחזרה אליי, עדיין שותקים. 

הבנאדם שיורד בקומה העשירית קטן ממני בערך בחצי גוף, והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בוהה בי במשקפיים העגולות עם הציור של הכוכבים, מבולבל ומבוהל. אמא שלו שלחה אותו להביא תרופות כי נגמרו לה והדבר היחידי שהוא לא רוצה שיקרה זה להיתקל באנשים מהבית ספר, אם במעלית ואם בבית מרקחת ואם מתחת לבית. החיים שלו זה מרדף תמידי אל הבית. העולם זה מקום מבהיל ומפחיד, וכולם רוצים לפגוע בו. הבן של השכנים שזורק עליו ג'וקים, הילד הזה בבית ספר שכולם אוהבים. הוא בוהה בו מהצד ורואה איך כל המורות צוחקות מההערות שלו, כי הוא הרבה יותר חכם ומצחיק וכולםאוהביםאותו יותר ממנו, אז הוא נודד דרך הבית ספר של הגדולים לחדר הקטן שלו, עם מיטת העץ, הלגו בארגז והמחשב שפתוח על הסימס רוב היום. מדי פעם הוא מסתכל מהחלון על הילדים שמשחקים וצועקים בחוץ. אתמול הוא החליט להיפרד מהקורקינט שלו כי עוד שבוע יש לו יומולדת ואבא הבטיח לקנות לו אופניים חדשות, ועכשיו הוא בוהה בקורקינט מדורדר בירידה עם ארבעה ילדים צועקים עליו באושר ילדותי של מחסור ושל אין. הוא לא מבין כמה מזל יש לו, למרות שהחיים נראים לו ממש אפורים ומדכאים. הוא יכל בקלות להיות כמו הילדים האלו עכשיו, יוצא ונכנס מבתי מעצר, מכניס ומוציא מזרקים מהזרועות. אלוהים יודע מה הם חיפשו בשכונה הזו, כי את עצמו הוא לא מצא שם. בין לבין הוא גם מתחיל לשמוע מוזיקה שונה ממה שכולם מדברים עליו בבית ספר, משהו של ארבעה בריטים עם שיער ארוך ושיניים בולטות שרובם כבר לא נמצאים פה, אבל הם בערך הדבר היחידי שיש לו חוץ מהמשפחה שלו, וזה כל מה שהוא צריך.

הילד הזה יוצא מהמעלית בצעדים מהירים ולא מסתכל אחורה, והדלתות נסגרות. הבנאדם שעומד לידי מתכופף וקושר שרוכים, ומהאוזניות שלו מתחילה מנגינה אנרגטית. הוא עוצם עיניים ונותן לה למלא אותו ושוכח קצת מהיום העמוס שעבר עליו. בין המבחן הזה לשעה הנוספת הזו שהוא נשאר במעבדה של גלינה וכל האנשים שהוא לא ממש סובל והבחורות שהוא לא ממש מתקרב אליהן, הוא מוצא את עצמו מפנטז על לחזור הביתה ולהתמכר מחדש לשחייה, הדבר היחידי שנראה הגיוני עכשיו, והמקום היחידי שבו הוא באמת שקט. המאמן אוהב לעמוד מעליו וללוות אותו בצעקות מעודדותמבהילות. בריכה אחת, עשר, עשרים, מאה, ומגיע הזמן של הספרינטים. הדבר היחידי שהוא באמת מפחד ממנו ומת שיגיע כבר לכל אורך האימון. להראות שהוא מספיק טוב, שהוא מספיק מהיר כדי לעמוד בקצב שמצפים ממנו. המאמן אומר "שלוש ארבע ו" והוא מזנק עם כל הכוח קדימה ומתחיל להרביץ למים כאילו החיים שלו תלויים בזה. עם עיניים עצומות כי המסלול פרטי ושייך לו באימון הזה, הוא מתנתק מהרעש החיצוני של האקוסטיקה המחורבנת בבריכה הזו, כל הילדים שצועקים והאנשים הרועשים, ומתמכר לשקט שמתחת למים, לרעש של הגלים, לתנועתיות הקלילה שמצטרפת לאושר שמטפס ככל שהוא מתקדם, מקצוות הגוף עד הקצוות הרוחניות. הגוף צורח בכאבים וקצה הבריכה מגיע, אז הוא פשוט שולף את עצמו למעלה ומתיישב, רועד כולו ומתנשף. המאמן מתקדם לעברו וטופח על הכתף, אומר ששיפר שיא ב2 שניות ושבוע הבא תחרות ושיתכונן, והולך. "קומה 15 - נעורים", והבנאדם הזה יוצא מהמעלית עם המשקפת על הצוואר והאוזניות באוזניים. 

ואני נשאר שם, מחכה שהמעלית תגיע, בעוד שבוע וקצת, לקומה ה20. אין לי מושג מה מחכה לי בקומה הזו. מה יקרה, איפה אגור, איפה אעבוד ומה אשמע - הכל פתוח, והכל עוד לפניי. 

"כוסאמק המזגן הזה, אה", היא פתאום אומרת לי אחרי שאנחנו שותקים לכמה דקות, "אפילו אם אסקימוסים יבנו בית בחוץ הבנזונה לא יכבה אותו", היא מצביעה בטון עצבני על הנהג של האוטובוס, קו 4, אוטובוס ראשון של הבוקר. בכל בוקר היה לנו את הנוהל הזה, של הישיבה במושב הלפני אחרון באוטובוס. היא טענה שככה יש שקט, אני טענתי לעצמי שאני רק רוצה שקט. לא רוצה אף מפגרת אידיאליסטית שתטחן לי את המוח רק כשבא לה, אני לא שק חבטות ריגשי שלה או של אף אחת ואני לא צריך לאכול את החרא שהיא מבשלת. פתאום היא מתחילה לבכות ואני מתאפק לגלגל עיניים. הדמעות שלה נושרות על הלחי הרכה והאיפור מסביב לעיניה נמרח כמו השתיקה הזו שבינינו. הנהג מחליף תחנה ורזי ברקאי צורח על חבר כנסת דתי, והיא לא מאמינה איך הבן זונה הזה עזב אותה. היא חיכתה לו, וחיכתה לו וחיכתה לו וחיכתה לו והייתה מוכנה לכבות בשבילו את השמש, והוא זרק עליה ועליהם זין, החרא הזה, הדפקט. "עכשיו כשהוא הלך אני לא צריכה אותו", היא מנסה לאזן את הנשימה מבעד להתנשפויות האלה, אתם יודעים, של הבכי הבלתי נשלט, "אני לא צריכה אף אחד, לא עכשיו", היא חוזרת, בעיקר לעצמה וגם קצת בשבילי. כמובן שהיא משקרת. היא הכי צריכה מישהו עכשיו, שימלא את החלל הענק שההוא, הגולנצ'יק שעזב, השאיר בלב שלה. אבל אם משקרים מספיק גם השקר הופך לאמת. בראש שלי מתנגן השיר הזה ששמעתי בבוקר, ואני ממלמל לה שיהיה בסדר. אני לא יכול לתת לה יותר מההבטחה הריקה הזו, ואני לא רוצה לתת לה יותר מזה. בתחנה הלפני אחרונה היא אומרת לי תודה, מסתכלת לי לתוך העיניים, משתעלת שיעול קטן ונבוך ויורדת מהאוטובוס. זקנה חוצה את הכביש, הנהג מתמתח במושב שלו ומסתכל עליי מבעד למראה. "הבחורות האלה, תאמין לי, כולןןןןןןןןןן אותו חרא, ולא משנה כמה תחטט בתוך הביצה המסריחה הזו אל תאבד תקווה, אתה שומע אותי, אל תאבד תקווה. תחנה אחרונה, תרד, ניפגש מחר." הוא אמר לי וחייך חיוך קטן ומעודד, או לפחות ניסה.