זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

זה קורה פתאום, בבת אחת. מין תחושה שמטפסת מקצוות הגוף עד הפסגות הרוחניות שלו ועוטפת אותו. במקרה שלי עמדתי במעלית ובהיתי בפתק שהיה מודבק למראה, כמו מין בדיחה אירונית ממש גרועה ורעה בו זמנית, שהודיע לחירשים שעולים על המעלית שאין כרוז שמודיע מתי הגענו לקומה. אבל רק אני הייתי שם, בלי אף חירש מקופח, בלי אף אחד חוץ ממני ומעוד שני אנשים. כולם שותקים, מכונסים במבוכה הבלתי נמנעת הזו של להיות עם אנשים זרים בחלל סגור. יש שני כפתורים לחוצים, לקומה העשירית ולקומה 15. אני מסתכל עליהם, הם בחזרה אליי, עדיין שותקים. 

הבנאדם שיורד בקומה העשירית קטן ממני בערך בחצי גוף, והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. בוהה בי במשקפיים העגולות עם הציור של הכוכבים, מבולבל ומבוהל. אמא שלו שלחה אותו להביא תרופות כי נגמרו לה והדבר היחידי שהוא לא רוצה שיקרה זה להיתקל באנשים מהבית ספר, אם במעלית ואם בבית מרקחת ואם מתחת לבית. החיים שלו זה מרדף תמידי אל הבית. העולם זה מקום מבהיל ומפחיד, וכולם רוצים לפגוע בו. הבן של השכנים שזורק עליו ג'וקים, הילד הזה בבית ספר שכולם אוהבים. הוא בוהה בו מהצד ורואה איך כל המורות צוחקות מההערות שלו, כי הוא הרבה יותר חכם ומצחיק וכולםאוהביםאותו יותר ממנו, אז הוא נודד דרך הבית ספר של הגדולים לחדר הקטן שלו, עם מיטת העץ, הלגו בארגז והמחשב שפתוח על הסימס רוב היום. מדי פעם הוא מסתכל מהחלון על הילדים שמשחקים וצועקים בחוץ. אתמול הוא החליט להיפרד מהקורקינט שלו כי עוד שבוע יש לו יומולדת ואבא הבטיח לקנות לו אופניים חדשות, ועכשיו הוא בוהה בקורקינט מדורדר בירידה עם ארבעה ילדים צועקים עליו באושר ילדותי של מחסור ושל אין. הוא לא מבין כמה מזל יש לו, למרות שהחיים נראים לו ממש אפורים ומדכאים. הוא יכל בקלות להיות כמו הילדים האלו עכשיו, יוצא ונכנס מבתי מעצר, מכניס ומוציא מזרקים מהזרועות. אלוהים יודע מה הם חיפשו בשכונה הזו, כי את עצמו הוא לא מצא שם. בין לבין הוא גם מתחיל לשמוע מוזיקה שונה ממה שכולם מדברים עליו בבית ספר, משהו של ארבעה בריטים עם שיער ארוך ושיניים בולטות שרובם כבר לא נמצאים פה, אבל הם בערך הדבר היחידי שיש לו חוץ מהמשפחה שלו, וזה כל מה שהוא צריך.

הילד הזה יוצא מהמעלית בצעדים מהירים ולא מסתכל אחורה, והדלתות נסגרות. הבנאדם שעומד לידי מתכופף וקושר שרוכים, ומהאוזניות שלו מתחילה מנגינה אנרגטית. הוא עוצם עיניים ונותן לה למלא אותו ושוכח קצת מהיום העמוס שעבר עליו. בין המבחן הזה לשעה הנוספת הזו שהוא נשאר במעבדה של גלינה וכל האנשים שהוא לא ממש סובל והבחורות שהוא לא ממש מתקרב אליהן, הוא מוצא את עצמו מפנטז על לחזור הביתה ולהתמכר מחדש לשחייה, הדבר היחידי שנראה הגיוני עכשיו, והמקום היחידי שבו הוא באמת שקט. המאמן אוהב לעמוד מעליו וללוות אותו בצעקות מעודדותמבהילות. בריכה אחת, עשר, עשרים, מאה, ומגיע הזמן של הספרינטים. הדבר היחידי שהוא באמת מפחד ממנו ומת שיגיע כבר לכל אורך האימון. להראות שהוא מספיק טוב, שהוא מספיק מהיר כדי לעמוד בקצב שמצפים ממנו. המאמן אומר "שלוש ארבע ו" והוא מזנק עם כל הכוח קדימה ומתחיל להרביץ למים כאילו החיים שלו תלויים בזה. עם עיניים עצומות כי המסלול פרטי ושייך לו באימון הזה, הוא מתנתק מהרעש החיצוני של האקוסטיקה המחורבנת בבריכה הזו, כל הילדים שצועקים והאנשים הרועשים, ומתמכר לשקט שמתחת למים, לרעש של הגלים, לתנועתיות הקלילה שמצטרפת לאושר שמטפס ככל שהוא מתקדם, מקצוות הגוף עד הקצוות הרוחניות. הגוף צורח בכאבים וקצה הבריכה מגיע, אז הוא פשוט שולף את עצמו למעלה ומתיישב, רועד כולו ומתנשף. המאמן מתקדם לעברו וטופח על הכתף, אומר ששיפר שיא ב2 שניות ושבוע הבא תחרות ושיתכונן, והולך. "קומה 15 - נעורים", והבנאדם הזה יוצא מהמעלית עם המשקפת על הצוואר והאוזניות באוזניים. 

ואני נשאר שם, מחכה שהמעלית תגיע, בעוד שבוע וקצת, לקומה ה20. אין לי מושג מה מחכה לי בקומה הזו. מה יקרה, איפה אגור, איפה אעבוד ומה אשמע - הכל פתוח, והכל עוד לפניי. 

הוא רכב על האופניים הכחולות שלו בלי מטרה, עד שהמוזיקה תיגמר. היא אמרה לו שזה לא הוא, זו היא. איזו קלישאה מחורבנת, עוד אחת לאוסף בפינת החדר שלו. הוא מאס בכל הדברים הקטנים וחסרי החשיבות האלו, במשחקי הלבבות הקטנים, ועכשיו הוא מחפש את הדבר האמיתי, אז הוא עולה על האופניים ונותן למוזיקה לקחת אותו. אין לו ציפיות בדרך החדשה הזו שהוא יצא אליה ולא צריכות להיות לו יותר מדי, הוא פשוט צריך לסמוך על עצמו לפני הכל. תמיד זה הוא מול עצמו בסופו של היום, עם המראה הזו שנשענת על השידה החומה בחדר שלו והעיניים האלה והבדידות הזו שלפעמים אוכלת את עצמו מבפנים ולא נותנת לו את האפשרות לנוח באמת. הוא לא רוצה להישאר לבד בסוף היום, מול המראה הזו בחדר הזה בעיר הזו. הוא זוכר את הפעם ההיא שבה הוא נכנס לכיתה וכל הערסים קפצו עליו ופשוט זיינו אותו במכות רצח אבל הוא גם זוכר את הפעם ההיא שבה הוא עומד על הגשר מעל מסילת הרכבת ומתחיל לנשום מחדש. זה מה שהוא תמיד צריך לזכור ואיכשהו תמיד שוכח, שיש גם את האזור האפור בין השחור ללבן. לא הכל כמו שזה נראה כרגע וזה תמיד אחרת בדרך שונה ממה שהוא מצפה. זה לא שהחיים מאכזבים אותו בזמן האחרון, הם פשוט מתנהלים בדרכם המיוחדת והוא זה שבוחר להתאכזב מזה ולא מבין שהכל לטובה. רסיסי אופטימיות נשארו בו מאותה תקופה מטורפת ומחזקת אבל הם מוחבאים עמוק עמוק מתחת למסכות על גבי מסכות על גבי מסכות שגורמות לו להרגיש כאילו הוא בנשף מסכות עם עצמו. הוא משקר לעצמו כשהוא נאנח כמו ספרן אמיתי ואומר שטוב לו ככה כי הוא תמיד ירצה טוב יותר, מהסיבה הפשוטה שמגיע לו טוב יותר ממה שהיה לו עד עכשיו. הוא כל כך התעייף, כל כך התעייפתי, מכל הדברים האלה. הוא מגדיר את זה כ"משחקי קקה" וחוזר ואומר לי שאנחנו בני 20 ושמגיע לנו יותר. מגיע לנו יותר מגיע לנו יותר מגיע לנו יותר. הוא צודק, באמת מגיע לי טוב יותר. מגיע לי יותר בכל בחינה, ואם אני צריך לעלות על האופניים שלי ולשמוע את המוזיקה של הנפש עד שהיא תיגמר, זה מה שיהיה. מגיע לי יותר, מגיע לנו יותר. אל תתפשרו, שלא תעזו להתפשר על פחות ממה שמגיע לכם. 

הבלוג הזה יגיע עד 22:20 לפאקינג 50,000 כניסות. אתמול והיום המספר בתחתית הבלוג הלך וטיפס מ49,800 ל49,998, המספר שעליו הרף עומד כרגע. אני מרגיש כמו אבא גאה שרואה את הילד שלו הולך את הצעדים הראשונים ומתרגש כמו לא יודע מה. הבלוג הזה באמת מקור גאוותי בשנים האחרונות ועברתי הרבה בזכותו תהליך די מדהים של התפתחות ביני לבין עצמי ועם העולם, אני מניח. אז תודה שנשארתם ותודה על האהבה שאתם מפציצים אותי בה, היא באמת מחזקת אותי, והיא באמת הדדית. לחיי ה50,000 הבאים :)

-

Sun King אומר/ת:

 חחחח

 אני נורא מפחד להתקשר אליה 

כפיל ממושקף אומר/ת:

 כי מה?

Sun King אומר/ת:

 כי היא טובה

כפיל ממושקף אומר/ת:

 גם אתה

Sun King אומר/ת:

 ואני רגיל לזה שמגיע לי רע

 קיבלתי רק רע בנאדם, מכל מישהי שהייתי איתה. היה גם טוב אבל הרע ניצח. ואני לא כזה מכיר אותה, אבל היא מסוג הבחורות שתמיד חלמתי על להיות איתן.