ב-12:51 בדיוק שלושה דברים שונים קרו. נהג המונית איבד שליטה עליה ועף לתוך האגם, הוא הציע לה נישואין באמצע תחנת הרכבת הקטנה והבלון של הילד הקטן עף ונעלם לו מבין האצבעות.
יש בזה קצת אירוניה, כי אם ההוא שהציע נישואין לא היה מאיץ בנהג המונית לנסוע על 130 כל הדרך אז הוא לא היה בקריז, מה שאומר שהוא היה רגוע, ככה שבמקום לנסות לא לטבוע עכשיו בתוך מלכודת המוות הצהובה שלו במימי נהר ההדסון הנהג עוד היה יוצא מהיום הזה רגוע ועם בטן מלאה מההמבורגר שהוא תיכנן עליו מהבוקר.
ההיא שהציעו לה נישואין ידעה שמשהו חשוד כבר לפני כמה ימים, כי ההתנהגות של המציע השתנתה בגלל הלחץ. כשהיא לא הייתה באזור הוא דחף לתוך הפה כל כך הרבה רגיעונים שהמכירות של החרא הזה זינקו ב300% רק בזכותו, וכשהוא לא היה באזור היא הייתה מתקשרת בטירוף לכל החברות ונשבעת שהיום זה היום. ואפילו לא התארגנתי על שמלה. ומי תהיה השושבינה. וכן, אני יודעת שאנחנו חברות כבר מגן חובה אבל לעזאזל, התקופה השתנתה וזה לא מה שהיה. קשרים של שנים אחורה נהרסים בגלל היום המטומטם הזה של השווצה באהבה. נהג המונית בכלל לא האמין באהבה אבל היה מתורגל בכל כך הרבה אידיוטים לחוצי הצעות שעלו למונית שלו שהשאננות הרגה אותו. והילד? הילד לא קשור בכלל לדרמות האלה. הבלון שלו ברח לו מהידיים בגלל שהוא ראה איזו מונית עפה לנהר, והבועה של הריכוז שלו התנפצה לגמרי. ואז הדקה התחלפה, ו12:52 הגיעה. כלום לא קרה, והכל היה רגיל כל כך שהדקה הקודמת נראית תלושה מעולם אחר.
הם מאוחדים בנשימה שלהם והם בעצם גוף אחד, יחיד ומיוחד. נדמה שהעולם קופא ומשתתק כמעט לחלוטין כשהוא איתה, ושום דבר פשוט לא קיים. שקועים באואזיס, גן עדן פרטי שרק להם יש את המפתח אליו. הלילה עוטף אותם בשתיקתו והוא נשבע לעצמו בלחישות קטנות שהוא נשאר. שלא יזיז לו כלום, הוא נשאר פה, איתה, במיטה הקטנה הזו ובעולם הקטן שלהם. הוא נושם אותה ומכיל אותה בתוכו, לא נותן לה לצאת. תנשמי החוצה כדי שאוכל לנשום אותך פנימה ולהחזיק אותך שמה, בין חדרי הלב. לנשוף-לשאוף.
-
השמש בכתה לתוך האגם. הדמעות הזהובות ריחפו מסביב לאגם, נוגעות לא נוגעות במים הצלולים, מהססות ורוקדות ריקודים קטנים עם הרוח הקרירה של סוף החודש הראשון. דמעה אחת חמקה מגורל אחיותיה המסתחררות ונחתה היישר במרכז האגם, בנקודה שמתחברת בין המים לשמיים. נחתה בשתיקה ושקעה. עמוק יותר ויותר היא שקעה, נותנת לזרמים לסחוף אותה, ואז התפרקה. נקודה קטנה וזהובה הלכה וגדלה, ומילאה יותר ויותר את החלל השקט. הילה זהובה וזוהרת החלה לרחף מעל האגם ומילאה את העולם אט אט, עד שכולו זהר. והכל היה טוב, מוקף בזוהר טהור של אושר ואהבה. ולא צריך יותר מדמעה קטנה של שמש צהובה שתאיר את העולם כולו.
היום הזה יהיה יום טוב, כי היום יומולדת, ויומולדת זה יום טוב. הוא קם בבוקר משיחת טלפון, מתמתח ומתחיל את יום ההולדת שלו. היו לו כבר כמה כאלה, אז הוא מכיר את העסק, אבל נורא שמח מעצם המעמד. הוא נורא שמח בכללי, ממה שהוא וממה שהוא השיג, ומבחינתו זה יום של נטו חגיגות, אבל עם תכנון לעתיד. במחשב שלו פתוח דף אינטרנט ובו רשימות ארוכות של דירות להשכרה, חדר, עד הסכום הקטן שהקציב לעצמו, באזור המרכז. הוא בוהה בפרטים של כל דירה, מנסה לדמיין את עצמו משתלב בנוף הזה, לגייס לו איזשהו סוג של טבעיות והתאמה לתמונה שהוא יצר במוחו לבית העתידי שבו הוא יגור ויתקיים.
זה די מפחיד אותו, לחשוב על העתיד, בטח כשההווה מצריך התיייחסות משל עצמו, עם מבט נוסטלגי אל העבר שנראה מנקודת המבט הנוכחית כל כך יותר פשוט ונוח. הוא לא רוצה לפספס כלום מהחוויה הגדולה של החיים שלפניו, ומפחד מעצם המחשבה שאיפשהו בדרך חוויה כלשהי תתפספס לו בין האצבעות. יש לו כל כך הרבה לחוות וכל כך להיות שאין לו מושג מאיפה להתחיל, אז הוא מתחיל מההתחלה. על הקבר שלו יהיה רשום שהצליח והגשים ומעל הכל, חי. זה היעד העיקרי שלו ביומולדת 19. לאורך הלילה האחרון הוא קרא עמוד עמוד בארכיון של הבלוג שלו, שבסופו של יום, מסמל אותו לטוב ולרע. הבין שהתבגר, החכים, הלך בדרכים נכונות ובדרכים שגויות, ושעבר המון מאז היומולדת האחרון. הוא נראה בן 19, עם הזיפים הקטנים על הסנטר והמבט המפוכח, אולי אפילו הבוגר יותר, משנה שעברה. באותו יומולדת הוא שתה בירה שלא אהב, נהנה והיה המום מהסיטואציה. עכשיו הוא יותר שלם עם עצמו, יותר אוהב ומפוייס עם העולם ששינה אותו לאללה בשנה האחרונה, ולכן אולי, בסופו של דיון פילוסופי עמוק עם עצמי והמקלדת, אני מבין שזה היומולדת הראשון שאני באמת מרגיש שהוא כאן, והוא ממשי. מעולם לא הרגשתי חי יותר ומעולם לא הרגשתי חיוני יותר לעצמי ולעולם. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מצליח להתאבד, אני רק שמח שלא הצלחתי, כי זה לא שווה את זה, זה אף פעם לא צריך להיות הפתרון. מצאתי את עצמי מטיף להרבה אנשים על זה, על כמה שחשוב להיות חזקים ולהישאר אופטימיים למרות הכל, עד שזה הגיע אליי, ואני לא יודע איפה הייתי עכשיו אם לא הייתי מי שאני. תמיד יש אור בקצה המנהרה, ולפעמים צריך לכווץ את העיניים חזק חזק כדי לראות אותו. הוא מגיע מתישהו. רק צריך לחכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
