זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כשהאאורטה הבטנית שלך מתפקעת זה לא בדיוק מעליצות ושמחה. וזה גם לא מעורר בך את התחושות האלה. אפשר לתאר את זה כהשטן בכבודו ובעצמו מגיע ממעמקי השאול ונועץ את קלשונו הבוער עמוק ולאורך הבטן שלך, מבית החזה ועד אזור המפשעה ומצלע לצלע. כשזה קורה לך אין לך הרבה ברירה אלא מלקרוס לתוך עצמך ולחכות שזה יעבור. בינתיים, אם אתה בר מזל, אנשים מסביבך יתקשרו לאמבולנס והוא יגיע אתה תאושפז ובסופו של דבר תצא מזה. אפשר לתאר את זה כפאק הכי גדול במכונה הזו שנקראת גוף האדם. כי בתכל'ס, כולנו מכונות. כולנו צריכים חיזוקים ושיפוצים, הבנה כללית של מומחים גדולים מאיתנו על מה שקורה לנו אם וכשקורה, והערכה כללית שנתית. לפעמים אנחנו צריכים לחדש את עצמנו. להפעיל מין ריסטארט עצמי כזה ולקחת את עצמנו בידיים ולשנות כיוון בלוח המכוונים הפנימי. אבל ההבדל בינינו לבין המכונות המתכתיות והמצפצפות הוא שיש לנו פאק אחד גדול יותר מכל קריסת מערכות. אנחנו מרגישים, והאאורטה הפנימית של הרגש לפעמים מאיימת להתפקע עד כדי כך שאתה לקח מכונה רוטטת ומצפצפת ומתקשר למכונה רגשית אחרת. אנחנו מחווטים לאהוב ואנחנו מחווטים לשנוא ואנחנו מחווטים להרגיש מנעד רגשי כל כך רחב וכל כך גדול שלפעמים אני לא מבין איך אנחנו לא קורסים לתוך עצמנו ואיך האאורטה הרגשית שלנו לא מציפה את שאר המערכות עד עיוורון, ואיך אנחנו לא מוכלים לגמרי על ידי הרצון של אותה אאורטה להרגיש אהובים ורצויים, גם אם זה רק לכמה דקות. כשהאאורטה הבטנית שלי התפקעה מעצמה הייתי בן 6 וזה קרה באמצע יום בגן מירון. ראיתי את השטן עולה מתוך ארגז החול ומתחיל להצמיד את הקלשון הבוער הזה לבטן שלי כשכל הילדים והגננות הסתכלו מסביב. זה היה כאב שהדחקתי עד עכשיו, אבל לא כואב כמו שהאאורטה הרגשית שלי מתגעגעת אליה כמו חולת נפש מוכת רצון מבעית בעוצמתו ובחדותו עכשיו. ואין רופא שיכול לעזור לי עם זה חוץ מהמוזיקה והידיעה הברורה שלי שלשם שינוי, גם אם אני האדם הכי בודד בתוך העיר הגדולה הזו, אני לא לבד. שהיומיים האלה יעברו כבר. אני עוד שנייה מתחרפן פה. 

הם מורידים אותי על הברכיים ומסתכלים לי עמוק בתוך העיניים. כולנו יודעים לשם מה התכנסנו היום, מהמוציא להורג ועד הנאשם בפשע. ואני חושב על מה שמוביל אותי למצב הזה שוב ושוב. זה באמת קורה לי יותר מדי פעמים לאחרונה. אני פושע, מנסה להימלט, נתפס ומורד על ברכיי לפני כל העולם ואחותו השטנית. והמוציא מתחיל את הנאום הקבוע שלו על כמה שאני לא בסדר ומה כבר חשבתי שיקרה, שאצליח להימלט מהם? הוא מקפיד להסתכל לי בעיניים כשהוא נוחר בבוז ואני מקפיד לבלוע את הרוק בפחד מזויף. אני כבר אדיש להליך הזה ולדרמה המאולצת שנדבקת אליו כמו מסטיק לסוליה של נעל" אז אני פשוט נותן לזה לזרום מסביבי ומשתדל לא להיסחף איתו. 

אני שומע את ה"לפיכך התכנסנו" ומתחיל להרגיש שממש כואבות לי הברכיים מהישיבה הזו. הג'ינס שאני לובש היום הוא מקסטרו וקניתי אותו לפני חצי שנה. לפני חודשיים רצחתי את המנכ"ל של קסטרו עם פטיש חמש קילו לרקה. הוא התחנן לחייו והתחנן להנחה, הבטיח לי שכל הקולקציה תהיה שלי לחמש השנים הקרובות אם רק אתן לו ללכת. הדמעות זלגו לו על הלחיים ונמרחו לו על החליפה. האייפון שלו רטט בלי הפסקה מהודעות של אנשים שחיפשו אותו אבל רק אני והוא היינו שם, בספארי של רמת גן, ליד הכלוב של האריות. במחשבה שנייה הייתי צריך לפתוח את הכלוב שלהם ולחסוך לעצמי את כל העבודה, אבל אני אוהב את הרעש של גולגולות מתנפצות בלילות שקטים. כשקברתי אותו ליד האגם של סוסי היאור הזכרתי לעצמי שהחיים זה ג'ונגל וכולם מסביבי, כולל אני, חיות צמאות לדם ולפתרונות לבדידות שמכלה את חייהן, ולפעמים צריך לפצח גולגולת כדי להיפטר משדים פנימיים. 

"גזר הדין הוא, כרגיל, מוות" הנואם מפטיר לעברי באדישות. הוא אפילו לא מסתכל בדף כשהוא מקריא את זה וזה כמעט מעליב אותי, אבל למי אכפת בעצם. הוא מתכופף לעברי ומנסה לזהות גלעין של רגש. כשעצרו אותי אחרי שהרגתי את המנכ"ל של פוקס הוא אמר לי בקול רועד שאותי היו צריכים לשים בתוך הכלוב של הנמרים ולא ההיפך. השומר שהיה לי סיפר לי איך הנואם הזדעזע כשקרא את איך שהרגתי את המנכ"ל הזה. את הצרחות שלו אני שומע עד עכשיו בדלת האחורית של התודעה שלי. והפעם הוא אפילו לא התכופף אלא נכנס לאוטו שלו ונסע משם. המוציא להורג מילמל לי "ניפגש בפעם הבאה" והרגשתי את החום המתפשט הזה של קליע שיורים לך מטווח כלום לתוך הראש. אחרי שכולם הלכו משם פתחתי את העיניים ווידאתי שרק אני נמצא והתחלתי ללכת בעצמי. הדם הספיק להתייבש אבל הפתק עם הכתובת של המנכ"ל של זארה עדיין נמצא בכיס האחורי שלי. ונראה את הבן זונה לא נותן לי הנחה עכשיו.

הייתי בהפסקה בעבודה. הכינו לי את הסנדוויץ' חביתה הנהדר של המקום ופתאום קיבלתי ממנה הודעה. 

רדפתי אחריה כמה חודשים והשליתי את עצמי שזה הדדי. בחרתי להאמין שעכשיו כשאני רווק והלב שלי, אחרי כל מה שהוא עבר בשנה האחרונה, נקי - אוכל להיכבש על ידי מישהי בלי להיפגע מזה. אז עצמתי עיניים וקפצתי עמוק לתוך עולם של אשליות. אשליה שהיא תהיה שלי, אשליה שהיא תישאר לבוקר של אחרי. נכנסתי חזק לתוך זה בלי להסתכל מולי ולהבין שמה שהיא מחפשת זה משהו אחר ממה שאני רוצה להציע. חשוב להבין, התחלתי לדבר איתה ארבעה ימים אחרי הפרידה. אפילו לא היה לי קעקוע אז. רק פחדים וחששות והתקפי חרדה שהשאירו אותי ער בלילה. פחדתי שכולם ימותו לי בעזה, פחדתי להישאר לבד. פחדתי לא להיות בקשר עם שרון יותר מהכל. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף בנאדם בחיים, והיא אהבה אותי הרבה יותר ממה שיכולתי לתת לה. זו הסיבה שעכשיו היא כנראה עם מישהו שמבין איזה מזל יש לו ואני לבד על המזרון בדירה במרכז ואוסף קונדומים משומשים ולבבות שבורים מהרצפה לפני שאני עובר עליה עם שואב אבק. ואל תוך הבור הזה בלב שלי, אל תוך הריק הגדול של השבר, הצליחה מעל כולן להיכנס שיר. אני לא יודע איך היא עשתה את זה. לא באמת היו לי חומות כי בעיקר התלהבתי מעצם הקשר המחודש שלנו והסתקרנתי ממנה, הסתקרנות שהפכה להידלקות ואחרי ששכבנו להתאהבות. כזה אני, הולך עד הסוף בכל דבר. לעשות או למות, להתאהב או להתנתק. ועד עכשיו, חודשים אחרי שזה קרה, הגניחות שלה עדיין רודפות אותי והמבט המהופנט שלה ממוקם עם דבק מגע באחורי המוח שלי. 

אז עניתי לה והתכתבנו קצת ושאלתי מתי היא בתל אביב. ענתה שבקרוב. לא יכלתי להתעלם ממנה למרות שפתאום, ביום שעברתי למרכז היא הודיעה לי כבדרך אגב שהיא טסה למלטה לתקופה לא מוגבלת. בזמן שלפני ניסיתי להיפגש איתה בכל דרך אפשרית. פיתוי, הזמנה, סמים, סקס, סתם כנות - זה לא עבד. היא לא הגיעה אליי במובן הגשמי אבל היא הייתה אצלי כל הזמן במובן הרגשי. עברתי למרכז והיא טסה למלטה אבל המשכנו לדבר. הייתי כנה איתה ואמרתי לה שהיא לא יצאה לי מהראש, גם אם היא הייתה במלטה, אלסקה או טיזנאמו, והיא מצדה הוקסמה ואמרה "כן, ניפגש בכיף", והלב שלי זינק בשתי סלטות באוויר, ואני בכלל לא יודע קפוארה. 

ואז אני רואה בבוקר למחרת שהיא הייתה בתל אביב בערב הזה. עם מישהו אחר. והיא שכבה איתו. איך אני יודע את ה"שכבה איתו"? היא סיפרה לי. לא ידעתי מה לענות אז עניתי ב"סבבה" ומאז לא דיברנו. ומאז אני משוטט בעיר הזו ומחפש מישהי שתמלא את החלל הזה, למרות שהתרגלתי אליו. אני חי איתו בשלום, ואני חי עם עצמי בשלום למרות שכואב לי להודות בזה שהיא הכאיבה לי ופגעה בי. עניין של אגו, הגנות, לב שעבר יותר מדי ועכשיו הוא חופשי ומחכה ליום שיהיה קשור שוב. עכשיו, בימים האחרונים, אני עצוב ובודד כמו שבחיים שלי לא הייתי וזה קצת מפחיד אותי להרגיש ככה. אני יודע שאני אצמח מזה אבל כרגע אני די מרגיש שאני נובל וקומל לתוך מין מצברוח דכאוני ומאמלל, ואני לא אוהב את זה. יכולהיות שזו ההתמודדות עם הרגשות שהדחקתי בשבועות האחרונים, יכולהיות שזה החורף הפתאומי שהגיע כך פתאום, אבל התמלאתי במין עצבות קיומית. ועכשיו אני מחכה שהשמיים יתבהרו ושהשמש תחזור. 

יש לי ביצועים כאלה בלב ובראש אז אני אהיה בסדר.