זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כל הכביש היה מכוסה בעיסה דביקה של דם ואיברים פנימיים. אמרו שזה קרה לפנות בוקר אבל אני עברתי ליד התאונה הזו רק בבוקר, כשיצאתי לעבודה וזחלתי בפקקים הרגילים. במבזק המיוחד אמרו שמשאית סמיטריילר גמרה אותו ולא היה לו סיכוי למרות שהיו לו כנפיים. שום דבר לא עוזר לך כשדוהרת לכיוונך משאית ענקית, אין מה לעשות נגד זה. רק לעצום עיניים ולחכות למכה, לקוות שתשקע בשינה הפתאומית של המוות לפני שתרגיש אותה. ברדיו יש את האידיוט של תכנית הבוקר שצועק על רב שהפריד בין גברים לנשים, ואחרי הראיון הזה יש פרסומת לביטוח ישיר. מעניין אם החד קרן הזה הספיק לעשות ביטוח חיים. תמיד אתה רואה אותם שמחים כאלה ומחרבנים דברים צבעוניים וצוהלים מול הקשת בענן אבל כשהמוות בא להם בהפוכה אתה לא יכול לתהות אם הם חשבו קצת קדימה לגבי כל העסק הזה של החיים והמוות, אם הם תכננו איכשהו קצת קדימה מעבר לכל העניין של האושר והפצת העליזות הקיומית שלהם, נניח לאיזה מצב שבו סמיטריילר רומסת אותם ומורחת אותם על כל הכביש המהיר. 

מפקד המחוז המשטרתי הגיע לזירת התאונה והטלוויזיה במשרד על פול ווליום. אחרי הכל, לא כל יום חד קרן גומר ת'חיים שלו ככה. מתאר שהחד קרן קפץ קדימה ואז הראש שלו התנפץ על השמשה הקדמית של המשאית. הקרן נחתכה לשניים וחד הקרן טס אל תוך הכביש. גלגל אחרי גלגל המשאית דרסה ומחצה אותו, מורחת אותו ולא משאירה לו סיכוי. אין חשש להתאבדות, סתם חוסר מזל, כמו ברוב המקרים האלה. ברקע יש הפגנה של כמה חרדים עם כובעים וזקנים ארוכים. הם מוחים על "החיות המשוגעות האלו שמקפחות חיים", וצורחים על הפרמדיקים שאוספים את השאריות ש"נפש אדם חשובה מנפש חיה". הפרמדיקים ממשיכים בעבודה שלהם, אדישים לזה, כנראה מתורגלים מתאונות קודמות בשגרה הדפוקה הזו. בדרך כלל אתה יכול לחשוב שחדי קרן חסיני מוות, בגלל כל הטוב שהם מביאים וכל זה, אבל וואלה, כשסמיטריילר אז סמיטריילר, אין מה לעשות. רק עוצם את העיניים וסופר את השניות לאחור עד ההירדמות.

שלוש,

שתיים, 

אחת, 

בום.

איזה אבסורד. 

אני לא מכיר את גלעד שליט במציאות, אבל אחרי כל השנים האלו אני מרגיש כמו כולם שאני מכיר אותו. דרך המשפחה שלו למדנו להכיר אותו. דרך התמונות למדנו איך הוא נראה. נוצרה דמות שברירית ועדינה שמכל האנשים בעולם, בתכלס, הכי פחות מתאים שהוא יהיה שם, בין הטרוריסטים האלה. בכל מקום שאליו הגעתי היום אנשים שמחו, חייכו. הייתה גאווה עצומה באוויר. זו ה"ישראליות" שדובר עליה, שקצת נשכחה לאורך השנים והיום בבוקר חזרה בגדול. 

אני באמת לא יודע לנסח את הרגשות שלי בנוגע לזה, אני באמת מאושר בשבילו ובשבילנו. מאושר שהוא יצא מזה, מאושר שניצחנו במאבק הזה לשחרורו. הסבלנות השתלמה, זו התחושה. תחושה מעורבלת שקצת קשה לתאר, מין אושר ישראלי. אני שמח. באמת שאני שמח. 

אין לו אייפון ואין לו מושג מה זה פייסבוק, אבל יש לו את מה שלא היה לו כל השנים האלה, הזכות הבסיסית ביותר של כל בנאדם. 

היום בבוקר הוא קיבל את החופש שלו. את הזכות לראות את השמיים ולנשום את האוויר ולאכול את האוכל. הוא מתחיל את החיים שלו החל מעכשיו, וזה מרגש. לעזאזל, כמה שזה מרגש.

בוקר טוב, גלעד, וברוך הבא לחיים החדשים שלך.

יש לי פחד גבהים, וזו הייתה בערך עשרים מטר נפילה. אם הייתי נוחת על הרגליים הייתי מרסק אותן, אם הייתי נופל על הראש לא הייתי יושב וכותב את זה עכשיו.

ב-1:40 לפנות בוקר בשבת אין הרבה מה לעשות בירושלים, רק לשוטט עם האוטו ולקוות שתמצא משהו מעניין לעשות. זו אחת הסיבות שאני אוהב יותר את נהריה, אומנם היא חור אבל "ארומה" פתוח 24 שעות, גם בשבת, ומכיוון שבירושלים אין אפילו את זה, ברור איזו עיר אני אעדיף. הגענו בשעה הזו לטיילת ארמון הנציב, במזרח העיר. נקודת תצפית די מרהיבה ביופיה, למען האמת, והעיר נפרשה מולנו כמו גלויה מנצנצת והעיר העתיקה במרכזה. היה קר גם עם המעיל והנרקומן שישב בג'יפ בחניון הסמוך אלינו הטריד אותנו בנוכחותו. 

טיפסתי על החומה של נקודת התצפית, והסתכלתי למטה. רחבת בטון בעומק של עשרים מטר הביטה לעברי. אי אפשר לתאר את התחושה המבהילה הזו, חוץ מהידיעה המוחלטת שבאותו רגע אתה צריך להיאחז במשהו בטוח, בין אם זה האדם שלידך או הקרקע. הנשימה מתקצרת והפחדנות שלך מהדהדת מול כל ירושלים, אבל אתה מישיר מבט אל מול הפחד ובוהה בו. מעניין מה בנאדם חושב לעצמו כשהוא קופץ מגובה כזה. מי יציל אותו? האם ישמעו את צעקותיו לעזרה? למה, למען השם, שהוא יעשה דבר כזה? הדבר הכי נכון ובטוח הוא פשוט להישאר על הקרקע ולא לטפס על חומות באמצע הלילה, אבל אין לי איך להסביר את ההחלטה הרגעית הזו, פשוט עליתי על החומה ובהיתי למטה. ספונטניות, הרפתקנות, או סתם בדיקת שיווי משקל גופנית ואקראית לחלוטין, המניע לזה לא כזה ברור. ובסך הכל מדובר על טיפוס על חומה, זה לא שטיפסתי על הכותל המערבי או משהו כזה. חוצמזה, עם כל הפתקים שם איך יהיה לי משהו לאחוז בו? 

וכשירדתי מהחומה הרגשתי ריגוש קטן כזה של הצלחה, של, כאילו, פחדתי ממשהו ועמדתי מול הפחד ולקחתי סיכון. אני לא מאלה שלוקחים המון סיכונים, אני מעדיף לקחת קצת סיכונים פעם בכמנה זמן, כי מאיפה לי לאן זה ייקח אותי. זה מוסיף עניין לחיי ומתבל אותם במין התרגשות כזו של עשייה. אני מקווה שאהפך יום אחד לכזה שלא מהסס לקחת סיכונים (כי למען האמת, אין לי ממה לפחד: זו עוד חוויה לאוסף ואני אצמח ואתפתח ממנה), אבל לפחות כרגע אני מעדיף להישאר במקום הבטוח שלי, על המדרכה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, רועד מקור ומהתרגשות קטנה בלב.