זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

האנשים קמים בבוקר עם אוסף שריטות בלב. ההיא שעזבה אותם בכיתה י"א, ההוא שברח יום לפני החתונה עם השושבינה ואפילו הכלב שלהם, שרץ לכיוון הכביש וסיים את הקריירה שמה, בין הגלגלים לאספלט הרותח של סוף אוגוסט. צועדים ברחובות בפנים חתומות שמסתירות את העבר ומוכנות אל העתיד, יהיה מה שיהיה. חלקם נופלים בדרך, כי השריטות שלנו עמוקות מדי, ואי אפשר לרפא אותן. הם מוקפים באנשים כל הזמן. בלי לפקוח עיניים לא יבינו את זה, בלי הושטת יד לאחר לא יוכלו לעבור את הזמנים הסוערים האלו. הם נופלים באמצע הרחוב ומקימים אותם, כי המצעד חייב להמשיך. אם יעצרו ויתבססו בבוץ הטובעני של העבר הסוף עלול להגיע יותר מהר ממה שכל אחד חושב, לכן הם מוכרחים להתנער ממנו ולהתקדם הלאה כי הטוב עוד לפניהם. 

השריטות מצטברות וההגנות מתחסנות, אבל הם נהפכים לרכים יותר עם הזמן. מבינים שלא הכל בשליטתם ולא צריך להיות, ומנסים לעזור ולהכיל כמה שאפשר, לשם שינוי בלי אינטרס נסתר, כי הבנאדם מבעד למסך העשן נכנס להם חזיתית אל בין חדרי הלב. הם לא גיבורי על. אין להם רגישות לקריפטונייט או למפלצות, והם לא יכולים, ולא צריכים, לתקן הכל. במקרה הזה הבנאדם שמולם ספג כמה וכמה שריטות במהלך חייו, והוא מושלם כמו שהוא. הוא נכנס לתוך החיבור הזה איתן. עם הפחדים והרגישויות והבקשה, לשם שינוי, לקחת את הכל לאט לאט. זו הייתה תקופה מאוד בודדת. תקופה שבה האנשים מצאו את עצמם משוטטים ברחובות באמצע הלילה, מחפשים מקום חם להתנחם בו, זרועות חמות ואוהבות שיאמצו אותם אליהן, עם כל השריטות וכל הדברים שנלווים איתן. תקופה שבה הם פשוט חיכו. ידעו שזה יגיע, וחיכו. אין תחליף לאהבה. בין אם זה מפגש לילי בין שני גופים מוטרפי בדידות, ובין אם זה חיבוק עצמי מתוך הרגל בלילה מתחת לשמיכה. הגשם שוטף את העיר ואת הנפש, והברקים והרעמים מצלמים את העולם המתנקה לאט לאט. השלוליות נערמות ומנקזות לתוכן שבועות ארוכים של שקט ושל שתיקה, של כתיבת אמת נסתרת ושל תקווה אחת שלא נמוגה אף לא לרגע אחד.

יום אחד המתים התעוררו. כל מי שמת אי פעם, מאדם וחווה ועד הנרקומן שמת ברגעים האלה ממש ממנת יתר מתחת לאיזה גשר. השמש להטה מעל בית הקברות, ואז פתאום נכבתה, נדלקה, ונכבתה ונדלקה שוב. מתוך מעמקי כדור הארץ נשמע קול הולך וגובר, כמו שאגה של קטר מתקרב ואינסופי. העולם סט מצירו וברחבי העולם, בחציו החשוך וחציו המואר, אגרופים ובעיטות ניפצו מצבות, ואנשים מכל המוצאים והגילאים התחילו לטפס למעלה, אל העולם החדש שהתחיל בלעדיהם. הם דורשים נקמה. הם מרגישים נשכחים מאחור והם רוצים להשתלט מחדש על מה שהיה שלהם ונגזל מהם על ידי הזמן שהתקדם בלעדיהם. תינוקות שהוטבעו באמבטיה על ידי האמהות שלהם, גנרלים שנבגדו על ידי החיילים שלהם, מפורסמים שמתו ממנת יתר ואנשים שנהרגו בתאונות דרכים. אי אפשר לעצור אותם. תשברו להם את העצמות והם ימשיכו ללכת. תפצעו אותם ברמה של לאבד את כל הדם בגוף והם ימשיכו לתפקד כאילו כלום לא קרה. 

אדולף היטלר עמד המום מול מה שהיה הפיהררבונקר בברלין ועכשיו נהפך לסניף של מקדונלד'ס. הוא ראה את החזון שלו מתרסק לאפס מול עיניו. מולו פועל ניקיון כושי ניקה את המדרכה עם אוזניות. זה לא יכול לקרות. בעולם שלו זה דבר בלתי נסלח. הוא ניגש אליו בצעדים נמרצים והתחיל לצרוח עליו מכל הגרון ופתאום הרגיש את עצמו נישא על ידיו של המון. ההמון רצה את הדם שלו. הם התחילו לדקור אותו ולהשליך אותו מפינה לפינה, לא משאירים לו מקום להתחננות או להתנצלות, ולא הייתה כזו ממילא. אדולף היה אדם של ערכים. אמנם מעוותים, אבל בהחלט ערכים, שלהם הוא נאמן גם במה שבכל מצב אחר היה הסוף שלו. הוא איבד דם ושבר הרבה עצמות מגופו במהלך הלינץ' הזה, אבל כשהם הניחו לו סופסוף ועזבו אותו מושלך בפינה הוא הרגיש בסדר גמור. הוא הצליח לקום על רגליו השבורות ולשוטט בין הסמטאות עד שהוא יגיע לרייכסטאג, כמה זמן שזה ייקח לו. יש לו את כל הזמן שבעולם.

בהר קאסון בדמשק בשאר אסד יושב במשרד שלו ובוהה מודאג בהתקדמות הכוחות על המפה שלפניו. הוא לא מתכוון להיכנע אבל הכסף מאיראן בר לא מגיע והסנקציות הכלכליות הורגות את הסיכוי לשלוט על המדינה בעתיד. המורדים נוגסים לאט לאט בצבא שלו אבל יש לו עוד חצי שנה לפחות של מלחמה לפניו. הוא כבר התרגל לשעת שינה אחת בלילה ולסיוטים שבהם יש הרבה ילדים קטנים שצורחים מכאב ומפחד. הדברים האלו לא מזיזים לו, בשלב מסוים נהיים אדישים לזוועות. הוא שומע פיצוצים מסביב להר. זה כבר עניין שבשגרה, כל יום בערך יש חמישה כאלה. אבל משהו שונה בפיצוצים האלה. הם מתקרבים ומתקרבים ונהפכים לצעקות של ממש בחצר האחורית שלו. הוא מתקרב לחלון ורואה מולו נהר של עשרות אלפי אנשים שהוא רצח בהוראה ישירה, ממטירים על החלונות אבנים ומוטות ברזל וכל מה שהם מוצאים. הוא מנסה להתרחק אבל דלת של מכונית מנפצת את החלון שלו והוא נופל אחורה, מבוהל. הוא מנסה להתחבא מאחורי השולחן אבל סלע פוגע בראש שלו לפני שהוא בכלל מספיק להגיד משהו. סביבו ההר מיטלטל ורועד, כמו המדינה כולה. 

מתוך מצבה בבית קברות בפנסילבניה, ארצות הברית, יוצא אחד שקוראים לו ריאן דאן, ויש לו את ההנגאובר הכי אכזרי בעולם. שנה וחצי של הנגאובר זה לא בקטנה בכלל, אבל הוא מצליח להתאפס על עצמו קצת ומחליט לחפש את הפלאפון שלו. הוא מתקשר לחברה שלו ושואל מה קרה ואם הוא יכול לחזור הביתה והאם יש לו מכונית צעצוע בתוך התחת, והוא מגלה שהוא הרג את עצמו וחבר שלו בתאונת דרכים בגלל שוט אחד יותר מדי, אז הוא מחליט להישאר נקי למשך חייו ולחזור לעשות את מה שהוא תמיד אהב לעשות, להוציא את עצמו אידיוט מול כל העולם. 

ביום שהיא ניסתה להתאבד היה קר. כל כך קר שהכבישים התמלאו בקרח והחלונות בכל הבתים התמלאו באדים. אף אחד לא יצא מהבית חוץ ממנה, עטופה במעיל, השיער הכהה שלה נשפך על הבגדים ומסתיר חצי מהפנים. כבר הרבה זמן זה נמשך, חוסר האונים הזה. ההרגשה של הכמעט, תחושת האכזבה מעצמה. בלי לדעת בכלל שזו תקופה, ותקופה כמו כל תקופה עוברת בסופו של דבר. איפשהו בעולם יש עכשיו מישהו שעומד על קצה בניין, או עם חבל סביב הצוואר, או מרעיל לעצמו את המערכות עם כדורים. היא בחרה באופציה השלישית, הפחות כואבת, הפחות מפחידה. זה כמו טריפ, החוויה הזו. תחושת ריחוף עוטפת אותך ואת שם ולא באמת שם, כאילו את עטופה בשמיכה הכי כבדה בעולם ולא חושבת אפילו על להרים אותה, כי למי יש כוח. כי מה מחכה לך מחר, מלבד עוד יום בלעדיו. עוד משהו טוב שהיה לך בידיים והרסת אותו כי זו את, כדור הרס ריגשי, נכנסת בכל הכוח בכל דבר טוב שמעז להתקרב אלייך. היא הולכת ברחוב והכל נראה כמו הזיה מתוקה. השמש מטושטשת ונעימה, הרוח מרגישה כמו אלף מפיות שמלטפות אותה, העלים שנושרים מהעצים נראים כמו עלונים של אמא טבע. השמיכה מתהדקת עליה וההרגשה דומה לתחושה שעוטפים אותך בחוטי תיל, אחד אחרי השני, מכסים את כולה מלמעלה עד למטה. היא עוצמת עיניים ומרגישה את הנשימה שלה מתעתקת. היא עוצמת עיניים ומחכה לשקט שאחרי הגשם.