זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא שואלת אותי לאן אנחנו ממשיכים מפה, ואני לא יודע להגיד לה. היא קשורה אליי וקשורה לקיר החיצוני של הלב שלי, עם גומיות שקניתי ב"הום סנטר" וחבלים שגנבתי מבסיס צבאי, וככה אנחנו מטיילים בעולם, אני והקטנה שלי. יש בינינו קשר מוזר, של תלות וחופש. אנחנו רוקדים על החבל הדק הזה שנמצא מעל התהום העמוקה ביקום. לפעמים היא מושיטה לי יד, ואני מתרחק צעד קטן אחורה, ולפעמים אני זורק את עצמי לעברה ואומר לעצמי שהפעם היא תתפוס אותי ונותן לחושך של האהבה לטשטש הכל עד הנפילה. היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי, בעיקר כשאנחנו עוברים ליד הפסל של חואן טבו, ותמיד יש לה את הניצוץ הזה בעיניים ובקצה השיניים, שאומר שזה אמיתי ולא סתם כדי למלא את השתיקות הקטנות. ותמיד אני מלטף לה את הראש ונותן לה לאכול קצת ביסלי גריל, ומלטף לה את הראש הקטנטן עד שהרעידות של ההירדמות נרגעות. 

בלילה אני יוצא לצוד, כשהיא בתוך הפאוץ' שאני שם בהצלב על החזה שלי. אני מרגיש אותה רועדת כשאני מרוקן מחסניות על החברים הרעים והאויבים הטובים, ושומע אותה מעודדת אותי בצרחות קטנות של "תראה לו מה זה!", "תיכנס בו!", "זה מה שקורה למי שמתעסק עם החבר שלי!", ואני נכנס לזה, נכנס בכל הכוח, יורה את כל מה שיש לי וצורח את הנשמה, עד שנשאר רק ריח של אבק שריפה ודם. אחרי שאני בודק דופק היא מושיטה לי את הגפרורים ואנחנו צופים באש שורפת זכרונות עד עלות השחר.

חברים אומרים לי להשתחרר ממנה, קצת להרפות, להפסיק להיות כזה לחוץ, ואני משתדל, כי בשבילה הכל. אבל ממנה אני לא מצליח לשחרר, לא משנה כמה היא תבקש. זה טוב בשבילנו, אנחנו חזקים ביחד ולחוד... לחוד אני מפחד לדעת מה יהיה. וגם היא. כשאנחנו מדברים על זה העיניים הכפתוריות שלה מתמלאות בדמעות והיא אומרת שבחיים לא, ושאנחנו זה לתמיד, וכשהיא רועדת בבכי החבלים רועדים איתה וקצת משתחררים, וחולפת בראש שלי מחשבה קטנה שאולי זה הזמן באמת לשחרר אותה, אולי נסתדר ככה, עם קשר קצת פחות תלותי וקשור, אבל בדיוק אז היא נרדמת ונעלמת בבועה שלה עד הבוקר.

וככה זה חוזר על עצמו פעם בכמה ימים, אנחנו מדברים על זה והיא בוכה וקצת משתחררת ואני קצת מתלבט והיא הרבה נרדמת. היא כבר כמעט משוחררת אבל אין לי לב לשחרר אותה, כי מה יהיה איתה, מה יהיה עם הקטנה שלי אחרי זה? מי ישמור עליה אם לא אני? עם המחשבות האלה אני נרדם בלילה ומחכה לבוקר שיגיע.

אני מתעורר ומרגיש שאני לא יכול לנשום. אני חושב מהר ומתגאה בזה, וקולט שהלילה, בגלל הבכי שלה והמחשבות האלו לא יצאנו לצוד ביחד, והחברים הרעים התרבו בינתיים, ובגלל שהם חברים והכל אז יש להם מפתח לדירה שלי. והנה אני שוכב שם, מסובך בגומיות שקניתי ב"הום סנטר"ובחבלים שגנבתי מהבסיס ההוא. אני רואה שהם מחזיקים אותה, את הקטנה שלי, ומנענעים בראש ואומרים שזה לא בסדר לחטוף תינוקות. אבל היא לא סתם תינוקת, היא הקטנה שלי! את מי עוד אני אאכיל בביסלי גריל ומי עוד ילווה אותי לשריפות של הזכרון? אבל הם לא מבינים את זה, למה שיבינו, ומשאירים אותי קשור, הולך איתה על החבל הדק מעל התהום העמוקה ביקום, אלא שהפעם היא עם מספריים ביד, ושנייה לפני שאני מצליח לתפוס אותה בפעם הראשונה היא גוזרת את החבל ומפילה אותי למטה, נותנת לחושך של האהבה לטשטש הכל עד הנפילה. 

התיישבתי על הכיסא המשרדי הזה ובהיתי במסך. מילאתי את הפרטים שלי ואחרי שעה וחצי יצאתי מהכיתה, שמח ומבולבל שזה נגמר סופסוף. קניתי לעצמי משהו לאכול בקפיטריה והתקדמתי החוצה, אל החופש. אמרתי לעצמי בתחילת החודש שיש לי תחושה שהוא ישנה את החיים שלי, ובאמת לא אכזבתי את עצמי בתחזיות הדרמטיות האלה. אמנם על פניו זה לא היה חודש מסעיר במיוחד, אבל קרו בו דברים גורליים ומשמחים שיעבור זמן עד שאעכל אותם.

התקבלתי רשמית וסופית לאוניברסיטת חיפה, ועוד שישה ימים אתחיל את המסע שלי באקדמיה - ובעיר מגורים חדשה, חיפה. אפילו ראיתי את הדירה החדשה שלי, עם המיטה, השולחן, והנוף מזרחה לעמק יזרעאל. אני לא יכול להגיד שאני לא מתרגש מזה, אבל בעיקר אני מרגיש הקלה, ורוגע מסוים שלא חוויתי בשנה האחרונה. המגורים בנהריה היו טובים, והעיר הייתה טובה אליי, אבל ככל שהשתניתי ורציתי להתקדם הלאה, היא הייתה מכשול גדול יותר. עבדתי בכל עבודה אפשרית בעיר הזו, וחוויתי אותה לטוב ולרע. הכרתי פה לפחות שני חברים שיישארו לכל החיים, ורצתי למקלט יותר משאצליח לספור. 

אהבתי לגור פה כי העיר הייתה בשבילי מקום מפלט, כי מי יגיע עד לפה מרצונו החופשי, נסראללה גר דלת מולי בעוד שניה. ולמרות זאת, הימים הקרובים יהיו מוזרים. לא בכל יום אני עובר לגור בדירה משל עצמי, ואחרי שכל-כך רציתי את זה בחודשים האחרונים (חודשי המיאוס והמיצוי מהחיים התקועים שלי) יש הקלה מאוד גדולה מבחינתי על זה שאני אורז את הדברים שלי ויוצא לעיר הגדולה, כמו שהקלישאות אומרות. 

אם הייתם אומרים לי שנה אחורה מהיום שאהיה עם מישהי אחת למשך יותר מחצי שנה, כנראה הייתם מקבלים הערה סרקסטית בתגובה, אבל לזמן ולאהבה חוקים משלהם, והנה ממש עוד רגע אנחנו מגיעים לשבעה חודשים. אהבה זה דבר מצחיק וחזק מכל מרחק ואי-הסכמה, ומשהו שמאוד רציתי שיקרה לי אחרי כל החרא שעברתי בתחום הזה, ודווקא כשלא חיפשתי אותו, זה קרה ובענק. אני בהחלט יכול להגיד שהקשר עם שרון חיזק אותי ונתן לי מוטיבציה להמשיך ולהתקדם בחיים שלי, ושהיא בפרט חיזקה אותי והזכירה לי שגם ברגעים האפלים שלי, והיו לא מעט כאלה בחודשים האחרונים, אני לא לבד אפילו לא לרגע אחד. היא מעוררת בי השראה ועוזרת לי להתפתח ולפרוח, ואני משתדל להיות אותו דבר ואפילו יותר בשבילה. כשהכרתי אותה לא ציפיתי שזה יהיה קשר כזה ארוך וטוב (זה מה שהיא אמרה, חיחי) ומחזק ומחשל. אני מאוד מקווה ומאמין שנמשיך להיות ביחד, ושהכל קטן עלינו.

החודש הייתי בחו"ל בפעם השלישית בחיי, והפעם במדינה נורמלית יחסית - צרפת. טסנו לסופהשבוע של יום כיפור כדי להנחיל באוכלי הצפרדעים וממציאי המנאז'-אה-טרואה יהדות טובה וצודקת, ואיכשהו יצא שאכלנו יותר חזירים וגבינות מבסרט האימה המבוסס על "בייב", "בייב המשסף". הכבישים נפלאים והמדינה עצמה יפה ואין ספק שהטיול הזה נתן לי מוטיבציה ואנרגיות לטיול נוסף, מתישהו בחודשים הרחוקים אחרי השנה האקדמית, והפעם, לבדי, אני מול העולם. 

הבלוג הזה מלווה אותי מגיל 17 וחצי, בכל התקופות המשונות שעברתי מאז. אני לא יודע אם אמשיך לתחזק ולעדכן אותו, כי קצת ירד לי מהכתיבה בחודשים האחרונים. תמיד האמנתי שהכתיבה היא מין מפלט מהמציאות, וכשהמציאות עקפה אותה בסיבוב וגיליתי כמה נפלאה היא יכולה להיות, קצת זנחתי את הכתיבה. אני עדיין רוצה להוציא ספר עם כל הסיפורים מפה כדי שאוכל להתחיל לכתוב מחדש. אני רק צריך זמן ומוטיבציה מספיק גבוהה. הכל כבר פה, אפילו החורף.

בסימן "למה שובר שורות נגמרה, למה?" :(

התיישבתי על הכיסא המשרדי הזה ובהיתי במסך. מילאתי את הפרטים שלי ואחרי שעה וחצי יצאתי מהכיתה, שמח ומבולבל שזה נגמר סופסוף. קניתי לעצמי משהו לאכול בקפיטריה והתקדמתי החוצה, אל החופש. אמרתי לעצמי בתחילת החודש שיש לי תחושה שהוא ישנה את החיים שלי, ובאמת לא אכזבתי את עצמי בתחזיות הדרמטיות האלה. אמנם על פניו זה לא היה חודש מסעיר במיוחד, אבל קרו בו דברים גורליים ומשמחים שיעבור זמן עד שאעכל אותם.

התקבלתי רשמית וסופית לאוניברסיטת חיפה, ועוד שישה ימים אתחיל את המסע שלי באקדמיה - ובעיר מגורים חדשה, חיפה. אפילו ראיתי את הדירה החדשה שלי, עם המיטה, השולחן, והנוף מזרחה לעמק יזרעאל. אני לא יכול להגיד שאני לא מתרגש מזה, אבל בעיקר אני מרגיש הקלה, ורוגע מסוים שלא חוויתי בשנה האחרונה. המגורים בנהריה היו טובים, והעיר הייתה טובה אליי, אבל ככל שהשתניתי ורציתי להתקדם הלאה, היא הייתה מכשול גדול יותר. עבדתי בכל עבודה אפשרית בעיר הזו, וחוויתי אותה לטוב ולרע. הכרתי פה לפחות שני חברים שיישארו לכל החיים, ורצתי למקלט יותר משאצליח לספור. 

אהבתי לגור פה כי העיר הייתה בשבילי מקום מפלט, כי מי יגיע עד לפה מרצונו החופשי, נסראללה גר דלת מולי בעוד שניה. ולמרות זאת, הימים הקרובים יהיו מוזרים. לא בכל יום אני עובר לגור בדירה משל עצמי, ואחרי שכל-כך רציתי את זה בחודשים האחרונים (חודשי המיאוס והמיצוי מהחיים התקועים שלי) יש הקלה מאוד גדולה מבחינתי על זה שאני אורז את הדברים שלי ויוצא לעיר הגדולה, כמו שהקלישאות אומרות. 

אם הייתם אומרים לי שנה אחורה מהיום שאהיה עם מישהי אחת למשך יותר מחצי שנה, כנראה הייתם מקבלים הערה סרקסטית בתגובה, אבל לזמן ולאהבה חוקים משלהם, והנה ממש עוד רגע אנחנו מגיעים לשבעה חודשים. אהבה זה דבר מצחיק וחזק מכל מרחק ואי-הסכמה, ומשהו שמאוד רציתי שיקרה לי אחרי כל החרא שעברתי בתחום הזה, ודווקא כשלא חיפשתי אותו, זה קרה ובענק. אני בהחלט יכול להגיד שהקשר עם שרון חיזק אותי ונתן לי מוטיבציה להמשיך ולהתקדם בחיים שלי, ושהיא בפרט חיזקה אותי והזכירה לי שגם ברגעים האפלים שלי, והיו לא מעט כאלה בחודשים האחרונים, אני לא לבד אפילו לא לרגע אחד. היא מעוררת בי השראה ועוזרת לי להתפתח ולפרוח, ואני משתדל להיות אותו דבר ואפילו יותר בשבילה. כשהכרתי אותה לא ציפיתי שזה יהיה קשר כזה ארוך וטוב (זה מה שהיא אמרה, חיחי) ומחזק ומחשל. אני מאוד מקווה ומאמין שנמשיך להיות ביחד, ושהכל קטן עלינו.

החודש הייתי בחו"ל בפעם השלישית בחיי, והפעם במדינה נורמלית יחסית - צרפת. טסנו לסופהשבוע של יום כיפור כדי להנחיל באוכלי הצפרדעים וממציאי המנאז'-אה-טרואה יהדות טובה וצודקת, ואיכשהו יצא שאכלנו יותר חזירים וגבינות מבסרט האימה המבוסס על "בייב", "בייב המשסף". הכבישים נפלאים והמדינה עצמה יפה ואין ספק שהטיול הזה נתן לי מוטיבציה ואנרגיות לטיול נוסף, מתישהו בחודשים הרחוקים אחרי השנה האקדמית, והפעם, לבדי, אני מול העולם. 

הבלוג הזה מלווה אותי מגיל 17 וחצי, בכל התקופות המשונות שעברתי מאז. אני לא יודע אם אמשיך לתחזק ולעדכן אותו, כי קצת ירד לי מהכתיבה בחודשים האחרונים. תמיד האמנתי שהכתיבה היא מין מפלט מהמציאות, וכשהמציאות עקפה אותה בסיבוב וגיליתי כמה נפלאה היא יכולה להיות, קצת זנחתי את הכתיבה. אני עדיין רוצה להוציא ספר עם כל הסיפורים מפה כדי שאוכל להתחיל לכתוב מחדש. אני רק צריך זמן ומוטיבציה מספיק גבוהה. הכל כבר פה, אפילו החורף.

בסימן "למה שובר שורות נגמרה, למה?" :(