זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

מלאך המוות מגלגל לעברי את הקוביות. אני מנענע אותן בתוך כף היד, בולע קצת רוק, וזורק אותן על משטח הששבש. מרס טורקי. כוסאחתק. "עסקה זו עסקה, בן אנוש." מלאך המוות חוכך את ידיו בהנאה, "קפל, קפל את העסק", הוא מזרז אותי. מאיפה אני אמצא עכשיו את האומץ הזה? לקום ולעזוב ולשכוח מהכל, ואפילו לא הודעתי לאף אחד שהלכתי לשחק איתו ששבש. אפילו לא ידעתי לשחק ששבש, לא שעכשיו אני להיט בזה. אבל הוא מסתכל עליי, או לפחות לעברי, ואני מבין שזה הסוף. 

זה כמו הרגע הזה שבו הוילונות יורדים והשחקן קד קידה אחרונה ואז יש שקט, דממה, והוא עם עצמו, אוסף את הורדים והולך למאחורי הקלעים. זה נורא מפחיד, הרגע הזה. אני מתכוון לפחד אמיתי, כזה שמבצבץ מאחורי הלב ומתפשט לכל הגוף, מרעיד את העצמות והנפש ולא נותן מנוחה. פחד כזה של סוף, כמו חולה סרטן ריאות שמעשן את המעט שנשאר מהסיגריה על הגג של הקליניקה, נושם עמוק ורואה את המדרכה מתקרבת אליו. יש בפחד מהסוג הזה שלווה מסוימת, כי אחריו אתה יודע שלא תרגיש יותר כלום, לא אהבה ולא פחד ולא כעס ולא שנאה ולא עצב, שום כלום, שום רגש, פיסת קרטון על רצפת הרגש האנושי. מצאתי לי פרטנר להתערבות כזו, גם כן. הייתי צריך לדעת שאין לי סיכוי מול מלאך המוות, אבל לא פחדתי. כל החיים שלי פחדתי, ודווקא כשהוא ניגש אליי על שפת הים עם החיוך מלא העשן שלו והציע לשחק ששבש לחיים ולמוות, המנצח לוקח הכל, דווקא אז לא פחדתי. 

"חבל, אתה בחור די צעיר", הוא בוחר לציין כשאני נותן לו בחוסר רצון מופגן את קיומי, "והיה לך הרבה פוטנציאל, יכלת להיות מישהו גדול, זה היה הכיוון שלך. סתם שתדע." הוא מסיים את המשפט בגמגום עלוב, כמעט מעורר בוז מבחינתי. 

"עסקה זו עסקה, לא?", אני חוזר על מילותיו שנאמרו לא מזמן, מרגיש את עצמי נעלם לאט לאט. 

"בהחלט. עסקה זו עסקה, ועסקה צריך לכבד." הוא מרים את כתפיו בחוסר אונים, כאילו אין מה לעשות נגד זה. 

אני רואה את כל אותן מחוות ריקות מהצד. את כל החיוכים של האנשים שנפגשים סתם כך באמצע הרחוב ואת כל הלבבות שנורים אחד אל קצהו השני של העולם בלחיצת כפתור פשוטה בפייסבוק. את כל התיוגים ואת כל המיקומים על גבי המפה עם "חברים שלא נשכח בלילה שלא נזכור", "ישיבה חברית!!1 :)", והגרוע מכולם, "בברית מילה של היפה הזה!!!! :-)". אני מודה שיש בי משהו שמקנא. שרוצה להרגיש שייך בחגיגת האהבה הזו שמציפה את חיי מכל כיוון וגורמת לי להרגיש כאילו אני הילד השמן והדחוי שאוכל את כל האוכל בפינה של החדר במסיבת הכיתה. תחושת הניכור הזו מפילה אותי לקרשים. אני לא חלק מאותן חבורות של אנשים שמשוטטים בין מקום למקום עם חבריהם הרבים. מעולם לא הייתי. בדרך כלל הייתי זה שמוצא לעצמו את כמה האנשים שהוא מתחבר אליהם, נפגש איתם בבית הספר ולא יותר מזה. פחדתי מהצעד הבא. תמיד פחדתי, והעדפתי להשאיר את כולם מחוץ לבועה הקטנה שלי, עם האינטרנט שהתחיל לתפוס מקום של ממש בחיי והמוזיקה שהתחילה לטפס אט אט אל תוך ליבי. אז מדוע אני מקנא? כי אני אנושי, ואני רוצה להרגיש אהוב. בורכתי באנשים רבים שאוהבים אותי ולראשונה בחיי אני מודע למשך תקופה ארוכה למדי שאני לא לבד. תמיד יהיה מי שיקשיב לי ומי שידאג לי, וזה ההיפך מהמובן מאליו, זה אבסורד של ממש מבחינתי, הילד שהזיע כשחילק דפים בכיתה ז' וישב בקצה המגרש המום אחרי שהעיפו אותו ממשחק הכדורגל בכיתה י'. אך לעומת הידיעה הזו שממלאת אותי ומספקת לי מין מקום של נחמה ממשית ואמיתית, האמת היא שאני מוצא את עצמי יושב בקצה הספריה שבה אני מבלה את רוב ימיי ושותק. למרות שלא יכלתי לבחור מקום טוב יותר לעשות בו את השירות הלאומי שלי אני מוצא את עצמי נאכל בבדידות יותר ויותר מעיקה ככל שהימים חולפים. כמובן שהידיעה שזה ייגמר מתישהו בקרוב מנחמת אותי, אבל עד אז, מה לי ולנשים מבוגרות שמדברות ברוסית? אני רוצה להיות מוקף באנשים בגילי. לא אכפת לי אם יהיה מדובר בחבורת החלאות הכי גדולה שאפגוש מימיי, לא משנה לי. אני משתוקק למשהו קצת מוכר וקרוב. רוב האינטראקציה שלי עם אנשים בגילי היא דרך מסכים. מסך הפלאפון, מסך המחשב. אין מה לעשות נגד זה שהצבא לוקח אנשים, וששאר האנשים רחוקים ממני מרחק שנות אור. רק להישען על הרגעים האלה שבהם משום מקום מגיעה מישהי יקרה לספריה ומדברת איתי לכמה רגעים. להישען ולנצור אותם בליבי, ולהזכיר לעצמי שאני לא לבד, כי נהיה לי יותר ויותר קשה מיום ליום להבין שאני לא לבד. וגם אם הפוסט הזה יזכה לעשרות תגובות של "אתה לא לבד", זה לא תחליף לדבר האמיתי. לשיחה, למגע, לתזכורת הקטנה מהמציאות הקודמת והפחות מדכאת שלי. 

אני נותן למוזיקה למלא את החלל הריק הזה. את הקרע הזה שנוצר בין מי שהייתי בעבר הממש לא רחוק לגבי מי שאני היום. אני לא רוצה להגיד לאף אחד מה קורה באמת אצלי בראש ובלב. אני לא רוצה להבהיל ולהפיל על אנשים את החיים שלי. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני אומר בקצרה ש"אני חי". אני לא מסוגל להתמודד עכשיו עם עצות של אנשים מודאגים ואוהבים. עם כל האהבה וההערכה לעצם זה שבכלל יש אנשים כאלה, אין לי כוחות להתמודד עם זה. יותר מהכל אני מרגיש כמו כיור שעד לא מזמן היה מוצף בהכל וברגע אחד הפקק השתחרר ועכשיו הוא עומד ריק מתוכן. יש גוף, יש נשימה, אבל אין רגשות ואין מחשבות. אם יהיו אני אפול. אז אני יושב בקצה הספריה והספר של מורקמי על הברכיים. אולי זה ישתפר. זה חייב להשתפר.

זה מסוג הדברים שתמיד יקרו, אתם יודעים, הרגשות האלה. וואלה, כמה שמכבים אותן, הזונות נדלקות כל הזמן, כמו איזה מתג דפוק על הקיר, שלא משנה כמה אתה מכבה אותו הוא עושה לך פרינציפ ונדלק. אז אני אומר לעצמי להיכבות ליום אחד ומתחיל לבכות בגלל שיר, או מתמלא באהבה כי הכלבה המטומטמת שלי מזנקת עליי באטרף של "הגעת הביתה יו יו יו איזה כיף יאו יאו התגעגעתיייי". אי אפשר לכבות אותן, לא משנה כמה אני מנסה. הרגש תמיד נדלק. תמיד מתעורר. אולי אני רגשן יותר מדי, אבל כנראה אני פשוט אנושי. סתם אנושי כמו כולם שבסוף יירקב עם התולעים מתחת לאדמה. אבל לפחות הרגשתי. לפחות זה. כי זה לא כזה קל, אתם מבינים, לא בסביבה הזו, שבה הרגש הכי קרוב לרומנטיקה זה לבבות בפייסבוק, או דקירה בלב מהעצבים. זה עולם תזזיתי כמו מנורת פלורוסנט עם כותרות מתחלפות בקצב מטורף ולפעמים כל מה שבא לי זה לשים רגליים על השולחן ולנשום עמוק אבל אז המציאות דופקת בדלת. "בוקר טוב מר בחור, נראה שרגוע לך בחיים. אל תטריח את עצמך לקום מהספה, אני אפזר פה כמה בעיות ואלך לי". והנה הפקידה מהבנק מתקשרת בגלל חשבון הפלאפון והנה העציץ מת וסבתא בבית חולים ואתה מקלל את הבוקר הזה ואת המציאות הזו. כמו המזוקן עם הגיטרה אני מבין ושר לעצמי כל הזמן שהזמנים משתנים, אבל הרגש נשאר. כמו עלוקה שנדבקת לעור. 

מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שלהרגיש זה טוב ונפלא ומרגש והכי אנושי וקיומי בעולם עד שזה מגיע לרגשות המבאסים. אין דבר כזה, להרגיש "רק רגשות טובים", זה מעורבב, הזקנה המרושעת מלמעלה מערבבת לך את החיים ואתה צריך לשמור על התחת של עצמך ולהשתדל לא להיסחף. לחיות את החיים הקטנים שלך אבל בלי להיסחף. להיסחף מביא רק רע. להיסחף זה BIG NO NO. תחיה בגבולות הקטנים שלך, שיצרת לעצמך. הכי קל ככה. לא צריך לסבך הכל. לפעמים הכל מובן אבל כיף נורא לסבך את זה, כי זה מביא אקשן ועניין ואתגר, ואז אתה מתעורר בבוקר ואתה מקלל את המציאות בלי לקלוט בכלל שאתה יוצר אותה. לפעמים כל מה שצריך זה בחור מזוקן עם גיטרה ששר על זמנים משתנים ולכתוב על זה פוסט פילוסופי פצצות בבלוג שלך. כל אחד ומה שעושה לו טוב, אבל בלי להיסחף.