זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היה לנו בשכונה זקן עם חנות פתוחה ודוכן של מצלמות ישנות, צמוד לחומה של המתנ"ס. אלה היו מצלמות מהסוג שמעלה עשן אחרי כל תמונה וכאלה שמסתובב בהן ציר תוך כדי הצילום, משהו ממש הזוי. היה לו נוהל שהוא סידר עם העירייה של לצלם את כל הילדים בשכונה, מהכי נמוך להכי גבוה, ואז אם אוהבים את זה זה הולך לתערוכה שיש פעם בשנה של תמונות של העיר, אז בין תמונה של זקנה מאכילה יונה וחתולים נוהמים נהמה קפואה לעבר הצלם יכולת לראות תמונה של עשרה ילדים מגיל גן חובה לכמעט צבא, עומדים ומחייכים חיוך מאולץ ורועדים מפחד תוך כדי. כל הזקנים מתו עליו, הוא מהדור שלהם, של כל אלה שחזרו מהשואה אבל הנפש נשארה שם, בין העצים המייללים של טרבלינקה, אז הגוף חי כי אין ברירה, כאן בארץ חמדת אבות. 

כל ילד שהגיע לגיל חמש וחצי נלקח בכוח והושיבו אותו עוד יותר בכוח על שרפרף שהריח כמו וזלין מול הזקן הזה, שחייך לעברו חיוך של חצי אהבה חצי שנאה. "שב ותסתום, זה לפספורט", ההורים הנבוכים אמרו לילד, מתוך האמונה שאוטוטו הערבים מזנקים עלינו ואז נשלחים באוניות מאיפה שבאנו. חיוך גדולללל וקליק-קליק והילד קם כמעט בריצה מהשרפרף, ההורים משלמים כמה שקלים יותר משצריך בגלל הרחמים וממשיכים בחייהם. הזקן מתכופף ושולף את התמונה הלוהטת מתוך המצלמה, מנער אותה עד שהיא מתבהרת ובוהה בה. החיוך תמים והעיניים בורקות ביופי ובעדינות שלעולם לא תהיה לו. המבט מצפה לעולם הגדול שעוד לפני הילד הזה. לבתים שהוא יעזוב, המזוודות שהוא יארוז, הנשים שהוא יעשה איתן אהבה כדי לדכא את הבדידות ולטפח את השלווה, הילדים שהוא יצפה בהם מהצד והטעויות שהם יעשו, והידיעה שאחרי הלילה תמיד יש בוקר חדש, גם אם האפלה נראית כהה מתמיד. 

הלילה מגיע והעיניים מתוך התמונות שהוא צילם לאורך השנים רודפות את הזקן בכל מקום אליו הוא מתבונן בביתו הקטן בקצה השכונה. הוא תמיד הקפיד לתת למצולמים עותק אחד ואת העותק השני לשמור לעצמו, כדי לא לשכוח עיניים ברגעים הכי יפים שלהן, לפני שהאפלה של החיים מקהה אותן. הוא מגשש בחושך אחרי מצית, ומתחיל לשרוף את העיניים. אחת אחרי השניה התמונות נהפכות לאנדרטה של ילדות שקפאה בזמן, למשהו שהיה ולא ישוב. הזקן עוצם את העיניים ומרגיש את החום הגדול שמסביבו, ושר לעצמו שיר ערש שאמא שלו נהגה לשיר לו, נותן ליופי של הילדות לכסות הכל. 

האיש שמחליף את הימים נשען על עץ הדעת ונשם לרווחה. השמש בהקה במלוא עוזה והירח האיר את שדות גן העדן בתיאום מושלם. עם הזמן הם יתרחקו.

-

כשהוא התקשר למוקד והרגיש תוך כדי את החיים נמלטים לו בין האצבעות, הוא לא שכח להגיד למוקדנית לזכור את הזמן שאבד. 

-

השעון הדובר נרדם במשמרתו והעולם עמד מלכת. בגן השעשועים ילדה קטנה ספרה את אבני החצץ לאחור, ממלמלת לעצמה אגדה עתיקה על זמנים שנשכחו וגיבורים אבודים במשעולי הזמן. 

-

ברגע השיא של חתונתו הוא עצר את הזמן, ירד על ברכיו ופרץ בבכי על הזמן שעזב אותו. אי שם בקהל הזמן החדש התקרב. 

-

שעונה של המורה למתמטיקה נשבר באמצע ההסבר על טריגונומטריה. המשולשים והמשוואות ניצלו את הפרצה בשבילי הזמן ופרצו מהלוח בריצה על זמנית אל החופש. 

-

זוג אוהב ישב מתחת לעץ הבבואב. הוא שאל אותה מה היה קורה אם הזמן ביניהם היה קופא. היא ענתה שהייתה מחבקת אותו כאילו זו הפעם הראשונה והאחרונה בו זמנית. 

-

חולה האלצהיימר התעורר משנתו וקם מהמיטה. לפתע הוא זכר את הזמן היחיד שבו היה מאושר. הוא ניתק את הצינורות מגופו והחל לצעוד אחר אהובתו שפניה היו הדבר היחיד שזכר. 

-

התינוק יצא מן הרחם בתום תקופה שנדמתה להיוולדות מחודשת של ציר הזמן. הוא שאל לשעה וכשאמרו לו שעשר וחצי הוא מלמל "מוקדם מדי, מוקדם מדי" וחזר לבועה המוגנת. 

התחילה מלחמה. טילים והפגזות ופחד וכעס ושנאה משני הצדדים. דם נשפך בשני צדדי העימות. טילים ישוגרו ואזרחים ייהרגו ואזעקות יפלחו את השקט המתוח, מטוסים יטוסו מעל שמיים רעים וחיילים ייכנסו דלת דלת בניסיון להביא מחר טוב יותר לכולנו. אני לא משתתף במלחמה הזו, אני בעיקר צופה מהצד, בחדשות ושומע את השירים העצובים ברדיו. בכל פעם שיוצא לי אני מברר עם חבריי שגרים בדרום והחל מהערב, גם במרכז, אם הכל בסדר. זה מצב מוזר שהיה קורה במוקדם או במאוחר. מצב ששם אותי, כמו את כל תושבי המדינה בכלל והעיר שבה אני גר ספציפית בחוסר ודאות, שאולי שכנינו מצפון יתעוררו משנתם ארוכת השנים ויחליטו לנפץ את בועת השקט כחולת הים שלנו. אני לא יכול להגיד שלא מתכווץ לי קצת הלב מפחד בכל פעם שאני שומע על מטח לאופקים או לאשדוד ושאני לא קצת נרגע בכל פעם שאחד החברים הכי טובים שלי שולח אות חיים מאחד הבסיסים בדרום. זה מצב תלוש מהמציאות ויחד עם זאת כל כך מוכר. זו המדינה שלנו, הגורל שלנו. אלו החיים שבחרנו לחיות בכל מחיר, ואסור לנו לשכוח שגם לנו יש זכות בסיסית שקצת נעלמה בשנים האחרונות לחיות בבטחון. ללכת לבית ספר בלי לפחד שתתפוס אותנו אזעקה באמצע הדרך ולהיפרד מהחברים בתחילת שבוע בלי לפחד שיקרה להם משהו בשבוע הזה נראה לי כמו משהו שקצת שכחנו איך הוא מרגיש. אני מקווה לטוב ומתפלל לימים שקטים יותר, ומקווה שלא אשמע חדשות רעות מדרום או מצפון. סופשבוע שקט. 

שומר המגדלור הזקן התעורר משנתו בבת אחת. זה היה עוד לילה של חלומות על הים ועל אהבות נשכחות, ומשום מה, הפעם הוא לא התעורר שטוף זיעה. זה היה לילה לח ונעים של תחילת נובמבר. הים היה שקט ורגוע והגלים ליחכו את דפנות המזח. בשבועות האחרונים שומר המגדלור הבחין שהרוחות השתנו, ושהים הוא לא אותו ים. נדמה היה שבכל רגע עלולות הסירות הקטנות שמרחפות על פני המים להתהפך על יושביהן ושמתוך המים תתעורר סערה שלא הייתה דומה לה, אך אין שינוי. הוא ירד מהמיטה ופסע לאט לאט, ככל שרגליו המאובנות אפשרו לו, לכיוון דלת העץ החורקת שבכניסה אל בקתתו. הוא פתח אותה והציץ החוצה. מבעד לדלת החזיר מבט מלאך המוות. 

הזקן כשל ברגליו אחורה, מחווה תנועות אילמות ומפוחדות לעבר המלאך עטוף הברדסים והעשן השחור, שהתקדם לאיטו לעבר המיטה. הוא התיישב עליה והחווה בידו, מזמין את הזקן לשבת לידו. הזקן נענה להזמנה והתיישב רועד מכף רגל ועד ראש. מלאך המוות סיפר לו סיפור על גלים. על איך שהם מנסים לשטוף את העולם שטוף הרוע והכאב שבו כולנו חיים, אבל מצליחים להגיע רק עד קו מסוים. הוא סיפר לו שהם הדבר הכי עקשן שיש, על איך שהם מגיעים כל פעם קצת רחוק יותר וכושלים מיד אחורנית, אוגרים כוח מחבריהם. הוא המשיך ואמר שבדידות, גם לבני האדם וגם לבעלי החיים, היא האויב המר ביותר, ושאנחנו, כמו הגלים, אף פעם לא לבד ותמיד יהיה מי שידחוף אותנו קדימה למקומות חדשים, מעבר לכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. הוא סיפר לו על האנשים ובעלי החיים הרבים שהוא נתקל בהם בעבודתו. יום אחרי יום הם מפחדים ממנו, מגרשים אותו מבתיהם ומחייהם, ולא מבינים שאין הם יכולים לו ושבסופו של דבר כולם מצטרפים אליו. מלאך המוות אחז בידו של שומר המגדלור הזקן וליווה אותו החוצה. מעל פני המים ריחפו כל הנשמות שהתלוו למלאך המוות בלילה הזה, דוחפים את הגלים אל החוף.