זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

"כן כן, אני לגמרי איתך" שיקרתי לנאווה מסטימצקי בזמן ששילמתי לנהג על האוטובוס המי-סופר-כמה לחיפה. הפרעות קשב וריכוז, נו. טל פרידמן עשה מזה קריירה. ונאווה בעננים, שומע את החיוך שלה בכל מילה. בשביל הרגעים האלה היא חיה. "יופי נמרוד, אני שמחה. אז קיבלתי את החומרים שלך, ואני חייבת לציין שמאוד התרשמנו, ואנחנו במשפחת סטימצקי מאוד נשמח אם תהיה חלק מקבוצת הסופרים שפרצו אצלנו, בין השאר אשכול נבו, סמדר שיר ו-" ,"כן, נאווה, זה יפה. אבל אני לא בדיוק מבוסס כלכלית, אז אני אשמח לדעת כמה בפוטנציאל זה יעלה. סתם הערכה כללית של הרגע, בשלוף" 

"אה, אוקיי." אני שומע אותה מחטטת בניירות על השולחן ושולפת אחד מהערימה "אוקיי, זה פה מולי.. 20,000 הוצאה, 5,000 יחצ"נות, 2,500 עריכה לשונית.." וככה היא ממשיכה וממשיכה ואני רואה את החלום שלי קם מהמושב שלידי, לוחץ על הכפתור ויורד בתחנה הקרובה. היציאה הדרומית מעכו, אגב. 

אני לא יודע אם אפשר לקלוט את זה, אבל אני אוהב לכתוב. מאוד. כן, אני יודע, הפתעה גדולה. הייתי צריך להזהיר אתכם להחזיק את הכיסא לפני שהצהרתי אותה ככה בלי לחשוב לפני, ועל זה אני מתנצל. אני לא יודע למה אני אוהב לכתוב כל כך. אני מנסה למצוא את הסיבה ולהניח עליה את האצבע כדי שלא תברח אבל האהבה כל כך גדולה שאני מניח על סיבה אחת אצבע ומיד חמש אחרות קופצות וטוענות לאפליה.

דיברתי עם שרון על הפוסט הראשון שלי בישרא בסוף השבוע, כשצעדנו ברוטשילד בלילה קר מדי לכל הדעות ההגיוניות. סיפרתי לה על הרגע הזה שלחצתי על ה"שמור" והנה זה היה על הצג מולי, הלבנה הראשונה בשביל הלבנים שעליו אני צועד בהשלמה גדולה. כל תגובה שאני מקבל עדיין משמחת אותי בדיוק כמו ה"בלוג יפה מוזמן לשלי!!!1" הראשון שקיבלתי, ובכל עוד-הישג-קטן אני מרגיש שהנה אני משאיר עוד חתימה, עוד סימן קטן. וזה מה שחשוב בתכל'ס, 

הריגוש הזה. כי בלעדיו למען האמת זה לא שווה את זה. כל ההקלדה, כל השורות, כל המילים, הכל שווה לתחת אם אין לך את ההרגשה הזו כשאתה מסתכל על מה שכתבת הרגע ואומר לעצמך כמו אלוהים ביום שג'ניפר לורנס נולדה, שבואנ'ה - מגיעה לך בירת ניצחון. 

אני מאמין שכל מי שכותב פה כותב מסיבה. ההיא רוצה תשומת לב, ההיא רוצה לתעד מה היא אוכלת, ההוא כותב מה הוא מרגיש אחרי הפרידה ויש אותי, שכותב כי זה החלום שלי - להצליח להגיע לכולם. לגרום לכל אחד מצעיר ועד זקן לחייך בהזדהות עם מה שאני כותב פה, בבועה הקטנה שלי. אולי אפילו לשכנע מישהו לחזור לתחביב הישן שלו ולהמציא עולמות דרך המקלדת. אני לא יודע מה יהיה עם החלום הזה, אבל אני אמשיך לנסות. אני אמשיך לכתוב סיפורים גרועים וסיפורים מצוינים, סיפורים עם סוף טוב וסיפורים עם סוף רע, אני אמשיך לכתוב נקודה, כי זה החלום שלי. כי אני רוצה להתעורר עוד 20 שנה ולדעת שעל כל מדף שלישי בעולם יש לפחות ספר אחד שלי, כי כמו כל בחור אידיאליסט בן 20, יש לי חלום, ואולי הוא גדול עליי בכמה מידות אבל זה לא מונע ממני להמשיך לחלום אותו. 

ואחרי הנאום הזה שספק נלקח מסרט של וולט דיסני\נלקח מנאום בר מצווה - אני אשמח לשמוע מה החלום שלכם. למה? ככה, כדי לא להרגיש כאילו אני נואם לחדר ריק, וגם כדי לקבל קצת הצדקה לחלום הזה ולעצמי. Can I Haz Some Recognition? 

:)

זה הבוקר הראשון שלהם לבד, רחוקים, עכשיו גם בלב, אחד מהשני. שניהם שוכבים במיטה וחושבים על זה, נותנים למחשבות להציף אותם, אחרי הרבה התחמקויות. ובכל זאת, זה היה צפוי. הרכב שבו הם נסעו התגלגל לעבר התהום וכל מה ששניהם יכלו לעשות היה להרים את בלם היד, ויהיה מה שיהיה. בלי חילופי מבטים מתגעגעים, בלי "אני מצטערת" ו"זה בסדר", פשוט רכב דוהר לתוך עצירה ונבלע בתוך רעש הצמיגים הנבלמים והאשמה המתפזרת. ואחרי הסערה מגיע השקט הבודד הזה, שמטפס מקצות האצבעות ברגליים עד השערה הכי גבוהה על הראש. השקט שכל גשם חזק ככל שיהיה לא יוכל לשטוף, וכל תיפוף אקראי על ההגה לא יוכל לעמעם. הוא מרים את הפלאפון מהשידה שליד המיטה ושוקל להתקשר אליה מתוך הרגל. הבוקר באמת היה הופך לבוקר טוב רק אחרי ששמע אותה, אבל הוא לא יכול. לא עכשיו ואולי כבר אף פעם. 

אז הוא מתחיל את הבוקר הראשון שלו בשקט עצמי ובמחשבות בסלואו-מושן, כשבקצה השני של היקום היא עדיין מסרבת לקום וסוחטת כמה רגעים של שינה מתחמקת מלהרגיש. תמיד קיים הרגע הזה של השלווה כשבנאדם מתעורר, כמה רגעים לפני שהוא קולט למה הוא אמור להרגיש מבואס. רגע כזה של ריסטארט של הגוף, כשהוא מתנער מהשינה ומתחיל מחדש - לזוז, לחשוב, ולהרגיש. היא נוצרת רגעים כאלה, ומתישהו תצלם אותם בשביל התערוכה הראשונה שלה, שתיקרא "התעוררות". הוא יעבור ליד לוח מודעות באוטובוס בדרך לעבודה ויראה את הפנים שלה מחייכות אליו מבעד למודעה, עם החיוך המבויש והמופתע והמצלמה מונחת מסביב לכתפיים. בלי לשים לב הוא יוציא את הפלאפון החדש מהכיס וישלוף מהזכרון הישן את המספר שלה בעל-פה. אחרי כמה צלצולים היא עונה והוא מציע לה להתחיל מחדש. 

הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את הראש. חייב להישאר ממוקד, ולהישאר צונן. הכי חשוב זה לשמור על הקרירות, לא להתחמם אפילו לרגע. הכל ייהרס אם יבחר בדרך הזו. כל התחפושות יוכלו להיזרק לפח ברגע שיעשה את זה, כל התירוצים ייזרקו לאוויר מגג הבניין. ושלא תטעו, זה לא קל לו להעמיד פנים. צריך לשמור על רמה מסוימת של אמינות בכל קשר לדעתו, בטח כשמדובר בקשר מעוות כמו זה שיש לו עם העולם הקטן שנוצר בין אצבעותיו הקפואות. לעזאזל, אפילו עם הברנש שמחלק את ה"ישראל היום" בכניסה לתחנת הרכבת כדאי לשמור על אמינות; הוא צריך אותו בדיוק כמו שהמחלק צריך אותו, הוא צריך לחסוך כסף על עיתון ולקחת אחד בחינם, המחלק צריך לחלק עיתונים כי זו העבודה שלו, ובסופו של דבר שניהם מפסידים. 

לא קל לשמור על הפרצוף שלו. אסור לו לחייך כי סדקים עלולים להופיע, אסור לו לבכות כי החומרים הכימיים שיש בדמעות, מסתבר, ממיסים קרח. לא הרבה אנשים מתים על איך שהוא נראה, אם להגיד את האמת. הם מאיימים עליו שברגע שהם יוכלו הם יתפסו אותו וישברו לו את הפרצוף עם פטיש קרח ויצמידו לגוף שלו נרות דולקים, ומהפחד הוא קופא במקום ולא זז עד שנהיה להם קר מדי והם מתרחקים לאזורים חמים יותר. הוא צריך להסתובב עם משקפי השמש האדומות שלו כל הזמן כדי לסנן את הקרניים שהיא יורה לעברו. היא צועקת לעברו מעל כל העולם על הבגידה שלו בה, וכל אחד שעובר לידו יודע שבגלל הפרידה הקשה הזו הוא הוענש על ידי אל השמש להיות קפוא לנצח, והשמש, כמו כל בחורה זועמת, מנסה להשיג את הנקמה שלה בכל מחיר. 

ולמרות זאת, הוא ממשיך לחפש אהבה. לשבור את הקרח, כמו שנאמר, זה תחביב מאוד גדול ודו-משמעי כאשר מדובר לדייטים שלו. עם מי הוא לא יצא כבר? יונית לוי, הגרוק, אינספור פולניות ואפרת רייטן, שאותה הוא לקח מהשיממון הקפוא שהייתה שרויה בו מאז ימי ערוץ הילדים היישר ליד המחבקת של האייס-מול באילת. איכשהו תמיד קורה כשהקרח נהפך לברד השמש הארורה מגיעה ומלהיטה את המצב עד להבות גיהנום. הוא מתחמם ומתקרר כמו תנור מקולקל ולא יודע מנוח ורוגע, עד שהוא רואה אותה, מלכת הקרח שלו, 

ואיכשהו, בכל פעם שעיניהם נפגשות הוא מפר את החוקים שלו ונמס בכל פעם מחדש.