זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא תמיד אהבה את הכינרת. 

אני באמת לא יודע למה. מבחינתי זה היה מקום יפה שבפעם היחידה בשנה שאני שם אני מרוצה בסך הכל. אבל מבחינתה סופשבוע מושלם היה אוהל על חוף גיא עם ג'וינט ביד וחלומות בלב. לא יכלתי להתווכח עם זה ולא באמת רציתי. הכל התנהל בינינו בנינוחות, כמו גלים של אגם בגליל. אפילו כשהיה סוער לא באמת היה סוער, אלא בכאילו כזה. במקום מסוים גם אנחנו היינו כאלה, גם כשרבנו זה היה ריב עם צחוק בתוכו ועם המון אהבה בין הברה להברה. לא יכלתי לכעוס עליה ולשנוא אותה למרות שלפעמים קצת הגיע לה. אחרי זמן גם הבנאדם הכי מושלם לא בא לך בטוב, אבל גם כשהיא לא באה לי בטוב היא לא יכלה לבוא לי ברע. היא הייתה כמו הכינרת. גם כשלא היית מעריץ גדול של המקום לא יכלת לא לאהוב אותו כי הוא מסמל בשבילך את כל מה שאתה אוהב, את כל מה שהספקת להתגעגע אליו בלי להיות בו אפילו פעם אחת.

היינו מגיעים לשם בערך פעם בשבועיים, בהתחלה מנהריה וכשהתקדמנו בחיים ולאורך כביש החוף אז מתל אביב. היינו יורדים עם האוטו את הירידות של פוריה וכשהיא הייתה נפרשת בינינו כמו גלויה היה מין גל כזה של אושר שהציף את הרכב והתעלה על האלבום של ברי סחרוף שחרשנו עליו מהרגע שהכרנו. זה היה סופשבוע של אחרי סערה אז השמיים היו נקיים מעננים ומחדשות רעות. החנינו את האוטו והיא הסתכלה עליי עם העיניים החודרות האלה שלה. בכל פעם שהיא הסתכלה עליי ככה הרגשתי שהיא יודעת מה הקטע שלי ומה אני בתכלס מאחורי המילים היפות והמעשים המשמעותיים. היא שאלה אותי מה אני חושב על שחייה. עניתי לה שאני אוהב את הקונספט והיא חייכה את החיוך הבוחר בי מכולם שלה ואמרה "יאללה, בוא", אז באתי. עלינו על סירה ודיברנו כרגיל על הכל ועל כלום מעורבבים ביחד ולא שמנו לב שמחשיך ומתקרר מסביבנו. ברגע של שתיקה ממצת דיבור הבנו שוואלה, אכלנו אותה. נתתי לה את הז'קט שלי והשכבתי אותה לישון. מסביבי המפלצות התקבצו והתחילו לירות עליי את כל מה שיש להן, והחזרתי להן באותה צורה אם לא יותר. הן ירו עליי טילים - אני יריתי עליהן מטאפורות. הן ירקו עליי אש - אני ירקתי עליהן חרוזים. הן הפגיזו אותי בתותחים -אני הפגזתי אותן במוסר השכל שגרם להן להרהר לרגע על משמעות חייהן בלב האגם. 

כשהבוקר הגיע היא אהבה אותי כמו שהייתי, מין מפלצת יצירתית שמצליחה לייצר סיפורים ממקומות אפלים כמו אמצע הכינרת בלילה הכי חשוך בשנה. ואני אהבתי להיות המישהו הזה בשבילה. אהבתי לכתוב בשבילה ועליה, אהבתי לדמיין אותה מנסה ולפעמים מצליחה להבין למה אני באמת מתכוון כשאני כותב על אהבה, שנאה ועל האמצע ביניהן. אהבתי להציל אותנו ממפלצות שעולות ממעמקי המצולות של אגמים גדולים וקטנים, ויותר מהכל אהבתי להסתכל איתה על זריחות כשהגופות של אותן מפלצות צפות על פני המים שסביבנו כמו אוניות מלחמה שנשכחו מאחור. 

היא מצטרפת אליי בחלומות שלי. ככה היא, כשאני ער אני רוצה אותה וכשאני ישן אני איתה. ובחלומות שלי היא מאושרת איתי וצוחקת מהבדיחות שלי ומתרשמת מהעומק שלי וגונחת מהחדירות שלי. בחלומות היא שלי. בחלומות היא שלי זכה, טהורה ומהפנטת כמעט כמו שהיא במציאות, אם לא יותר, שהרי בחלומות הכל מועצם. ההלם יותר גדול, האורגזמות יותר חזקות, הרגש כולו כקונספט נהפך לחגיגה גדולה של פול ווליום. כשאתה כועס אתה מתעורר שטוף זיעה, כשאתה מתרגש אתה מזדקף במיטה רועד מכף רגל עד ראש, וכשאתה אוהב אתה מתעורר עם צורך קיומי לפתוח את הוילון מעל המיטה ולספוג את העולם במלוא הדרו. ביוםיום אני לא נותן לעצמי להיפתח ככה, כמו שאני נפתח בפניה בחלומות שלי. זה לא בא לי בקלות, ובכל זאת אני מוצא את עצמי מספר לה על כל הרגעים הקודרים שלי כשהייתי רועד על המיטה בחדר ונותן למוזיקה למלא את החללים הריקים בתוכי. על כל הרגעים שהגיטרות והתופים שהתנגנו לי באוזניים ועמוק אל תוך הנפש ענו בשבילי על שאלות שאפילו לא ידעתי שאני צריך לשאול. 

בחלומות שלי היא שם, כאילו יודעת שאני מחכה לה. אני אפילו לא צריך להסביר את עצמי, לגמגם לה את הנסתר, לנסות להחביא בגמלוניות את הגלוי. אני מצליח להיות שם נסתר, מין טיפוס בלתי-נתפס כזה. וכל לילה כשאני רואה אותה אנימרגיששהלבשליעומדלהתפקע, ככה בנשימה אחת, כמו שקית שאתה מפוצץ במצרכים בסופר שבתנועה אחת לא נכונה תיקרע ותתפזר יחד איתך לכל אורך המדרכה והיקום. אני מחכה כל לילה ואפילו כל צהריים לרגע שבו אני ארדם, כי כמו רוח סערה היא תשאב אותי שוב לעולם שכולו שלנו, עם חוקים שהם רק לנו והרגלים שרק בינינו. וכשבוקר יגיע וגופי ייאלץ אותי להתעורר אני אדע, גם בלי לשאול, שהיא תהיה שם גם כשאחזור אל מתחת לשמיכה הלבנה. ואני לא מפסיק לחלום עליה ואני לא מפסיק לחלום אותה. 

האמת שהתקופה החדשה הזו כל כך הזויה שאין לי אפילו רגע לחשוב עליה ולעכל אותה.

אחרי קמפיין הדסטארט משוגע לגמרי הצלחתי לממן את הספר הראשון שלי שיוצא לחנויות בעוד שבוע מהיום, אני מתאמן וצובר בטחון עצמי מחודש בכל היבט אפשרי, אני פותח וסוגר מעגלים, ואני אפילו מתקעקע שוב בקרוב. כשהקיץ נגמר מצאתי את עצמי תלוש לגמרי מהמציאות, לא זיהיתי את עצמי במראה. הקדשתי את עצמי כל כך עמוק בקשר האחרון שלי שלא זיהיתי את עצמי כשהוא נגמר בהיסדקות איטית ומייאשת. אז פשוט נרשמתי מחדש לחדר הכושר באוניברסיטה, הייתי מתאמן שם שעתיים ביום, קניתי גיטרה וקיבלתי תופים מחבר של אבא, ופשוט התמקדתי בעצמי לראשונה בחיי. אני בריא יותר וחזק יותר מאי פעם (35 עליות מתח ברצף אתמול, Bitch) גם פיזית וגם נפשית. ללא ספק ההחלטה הנבונה של השנה המשוגעת הזו היה לחתוך מהקשר הזה לפני שהוא היה הורס אותי לחלוטין, וזה לא משנה כמה אהבתי אותה וכמה פעמים ביום היא מתקשרת עד השבוע ממש. עכשיו יש לי שיר חדש(ה) בלב ואנרגיות פסיכיות לטרוף את העולם, והכל באמת טוב אצלי. אני עובד בשתי עבודות בו זמנית והשבועות פשוט טסים לי לקראת המעבר למרכז, שיבוא כבר יאללה נשבר הזין.

מה שכן, אני כנראה אסגור את הבלוג הזה בעוד שבועיים. אין לי זמן אליו ואת הכתיבה שלי אני מפרסם באפיקים אחרים, אבל היי, היה טוב וטוב שהיה, ובעיקר טוב שנגמר :) 

פיס אאוט