זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

השיר הזה בפול ווליום, כבר שעה. 

אתמול בצהריים, אחותי התקשרה אליי. ניסתה לשכנע אותי לבוא אליה, לחיפה. לא רציתי, לא היה לי כוח. 

מתישהו במהלך השיחה העליתי שאלה שישבה לי על הלב כבר כמה שבועות, בערך מהרגע שאמרתי לה על הבלוג. מכך אתם יכולים להבין, כי אתם לא מטומטמים, ששאלתי אותה על הבלוג, והאם היא קוראת בו. 

"מה זה קשור?", הא שאלה. "אתה רוצה לבוא או לא?" - בדיעבד, זה באמת לא קשור, אבל זה רבץ מעליי כמו ענן של סימן שאלה. 

"זה לא קשור אבל אני רוצה לדעת. זכותי לדעת. זה הבלוג שלי" - עד כאן, הכל נכון. זכותי לדעת וזה אכן, בסופו של דבר וכל עוד מקדונלד'ס לא קנו אותו, הבלוג שלי. המקום שלי. 

"תבוא לפה ונדבר על זה." 
"אין לי כוח לנסיעה הזו, אני עייף. אני מבקש ממך לא לקרוא לי בבלוג יותר."

"אבל הבטחת. אתה כבר בן 18. אתה צריך לעמוד בהבטחות שלך. הבלוג לא קשור."

"הבלוג כן קשור. אם את תמשיכי לקרוא אותו אני אנתק איתך את הקשר."

הערב מגיע, מרטין בא והולך, והטלפון שלי מצלצל. מעבר לקו, אחותי. "תמחוק את הפוסט של ה15." 

"מה?"
"תמחוק את הפוסט של ה15. זה פוסט אישי, פוסט שלא היית צריך לכת - "

"רגע רגע רגע... זה הבלוג שלי, מותר לי לכתוב בו מה שאני רוצה - "

פתאום, אני שומנע את אמא שלי צועקת מעבר לקו ש"יהיו השלכות לזה".

אני לא מהסס, לשם שינוי, ואומר: "תגידי לי יא חתיכת מטומטמת, מה את מערבת אותם? את רוצה לראות אותי נופל? זה עושה לך את זה?"
"נמרוד, זה לא קשור, אתה צריך להבין שאתה לא יכול לכתוב דברים כאלה -"

ופה אני ממש מתחיל לצעוק עליה. לצעוק עליה שעוד חודש אני בן 18, שאני כבר אדון לעצמי מה שנקרא תיכף, שהיא לא ההורים, שהיא לא תגיד לי מה לעשות כבר. בשיא הכעס והויכוח אני צועק עליה שאני שונא אותה ואת הבית המזדיין הזה, ושאני לא אדבר איתה יותר בחיים.

הבלוג הזה היה מקום שבו יכולתי לפרוק את מה שרציתי להגיד ולחשוב, במיוחד בשבועיים האחרונים, שבהם באמת נפתחתי אל עצמי קודם כל, ואליכם, הקוראים. הבלוג הזה נפתח כתוצאה משעמום של תחילת החופש הגדול, ואם הייתם אומרים לי שאחרי חצי שנה הוא היה מתקרב ל25 אלף כניסות וכמה עשרות מנויים (למרות שזה בעיקר קטע כזה של חומרניות שצץ על פני השטח כרגע), לא הייתי מאמין. 

הבית הזה, כרגע, לא מקום טוב בשבילי. החינוך כמעט קומוניסטי, הכל צריך לעבור דרך ההורים שהם המנהיגים הבלתי מעורערים של הבית, הכל בשליטתם. 

הבלוג אפילו הוצג לפניהם, והם התלהבו. אבארשף אפילו ציין ש"זה כמו יאיר לפיד רק בקטן". חרא לי לכתוב פוסט כזה, אבל אין לי ממש ברירה. כנראה שכשהם יחזרו מהטיול שלהם אני אחטוף על זה איזה עונש, בסדר גודל כלשהו. מה שקרה, עם כל העניין הזה של הבגידה באמון שלי, שמאיזשהו מקום הוא טבעי כי הם המשפחה שלי, ונהרס לגמרי ונרמס לגמרי, ועם כל זה שאין לי פרטיות בבלוג הזה כי אחותי יודעת עליו ונכנסת אליו כל יום. 

אז אם כבר, אז כבר. פגעתי בהמון אנשים בדרך שלי, כנראה כי לא ידעתי אחרת.

אז, חן, סליחה על זה שהולכתי אותך שולל. באת אל חיי בנקודה של ריסוק וחשבתי שלנסות להיות איתך זה יהיה טוב. אבל במרחק של אזור ת"א ואזור לבנון, אי אפשר. הלוואי ויכולתי לשנות את זה. הלוואי והייתי יכול לראות את השם שלך ברשימת המחוברים בפייסבוק ולא להרגיש חרא עם עצמי.

רוטשילד, סליחה ששכחתי אותך. ראיתי אתמול את השם שלך ברשימה שלי במסנג'ר ונזכרתי בזה שעד לפני כמה חודשים היינו חברים קרובים, ושכחתי אותך כשהבלוג התחיל להצליח. הלוואי ויכולתי אחרת. הלוואי והייתי יכול להיות שם בשבילך כמו שהיית שם בשבילי לא פעם. 

נועה, סליחה על זה שנוצרה אצלך התחושה שלא אכפת לי ממך ומהסיטואציה הדפוקה הזו. אני אוכל הרבה חרא עם עצמי (ואת בטח אומרת לעצמך, "אוהו, כמה שזה מגיע לו") על הטמטום שלי ועל הטאקט שאין לי. אני מודע לזה שאני דפוק, אני מודע לזה שכל עוד אני לא איזום ואבקש סליחה לא יקרה כלום ולא נחזור להיות בקשר, אבל מגיעה לך בקשת סליחה פנים מול פנים ולא בבלוג בישראבלוג, עם כל הכבוד לאתר הזה. אני מתחרט על זה שפגעתי בך, לא פעם ולא פעמיים, אלא שלוש פעמים בחודשיים שאנחנו מכירים. לא מגיע לך כל החרא הזה, ואולי מהבחינה הזו אולי עשית טוב ובחירה נבונה בזה שברחת ממני. כן אכפת לי, כן רע לי. 

אלה, סליחה על זה שגם אותך הולכתי שולל. סליחה על זה שאין לי מושג איך לעשות את השיחה הזו של ה"אנחנו ידידים וזהו" בלי לפגוע בך. סליחה שהסתרתי ממך את זה שאני מתלבט כמו מטומטם וסליחה על זה שמרחתי אותך. טוב עשית כשהתנתקת ממני, קצת פחות טוב היה לקרוא את הפוסט שבו שברת את שיא השיאים בשימוש בשתי המילים "בן זונה". מגיע לי, מגיע לי, מגיע לי. 

פגעתי באנשים, יותר ממה שפגעתי באנשים בכל החיים שלי, בגלל הבלוג הזה. השתניתי מאוד, צמחתי, התבגרתי (אולי בעצם, לא), אבל אין לי חרטה על הרגע הזה ב22 ביוני 2010, שבו פתחתי את הבלוג הזה והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. 

תודה רבה לכולכם, אני לא אשכח אתכם ואת האתר הזה, אני מאוד מאוד מקווה שבמהלך חצי השנה האחרונה העשרתי אתכם וגרמתי לכם רק דברים טובים עם הכתיבה שלי. תודה לכם על זה שנתתם לי הזדמנות להביא את עצמי ותודה על זה שקיבלתם אותי כ"כ. 

הלוואי והייתה לי אופציה אחרת חוץ מפרישה בשיא, אבל זה כנראה המעשה הנכון. 

הבלוג לא יימחק, ייתכן שבעוד כמה חודשים אני אחזור אליו. אני לא מפסיק לכתוב, לא משנה מה. 

בפעם האחרונה,

נימי האופטימי. 

עשירות יקרות,

אני לא מקנא בכן. אתן עוברות טסטים ראשונים במכה, מקבלות מה שבא לכן, טסות לנופשון במלון יוקרתי בעוד מדינה מגניבה ואופנתית, ואני יושב בסוף הכיתה, עם הג'ינס הפשוט שלי והתלבושת של בי"ס, רואה אתכן מהדסות לתוך הכיתה כאילו אתן על מסלול בתצוגת אופנה, לבושות, וואלה, טיפ-טופ.

שמלות כאלה צמודות, בושם שגורם לכל הבנים לרייר עליכן בהפסקה ובלילות, עגילים ראוותניים שגורמים לטייסים שם למעלה, במנחת של אבאל'ה, להסתנוור.

הכל מתוקתק אצלכן. תמיד יש לכן את הדבר הנכון. הדבר הזה שכל האחרים רוצים, ואולי בגלל זה אתן כל הזמן מוקפות בבנות הפחות-מושלמות, האלה שמורחות על עצמן 9 קילו איפור וכואב להן לחייך, הכל בשביל להידמות אליכן. גם, יש לכן תמיד את ה"חבר הנכון" - בדרך כלל חייל קרבי, שרירי, עיניים כחולות ומבט חודר, חלומה של כל נערה.

והאלבומים האלה, שאתן מעלות לפייסבוק. תמונות שלכן עם שקיות עמוסות בגדים, מחייכות חיוך רחב ומזוייף. בדרך כלל גם יש לידכן איזה מותק אחד, ביורן. הכרתם בדיוטי, נכון. הוא התיז על עצמו את הבושם החדש של המעצב-הצרפתי-התורן, ואתן התלחששתן לכן בצד, אומרות לעצמכן שהנה, מצאנו עוד צעצוע קטן לחופשה, ואפילו הוא לא עולה כסף! איזה תענוג, אה? להוציא עיניים לפשוטים מלמטה, בעיר הקטנה והצפונית שלנו. 

מאיפה לי, תכל'ס, שאתן לא מסוות את חוסר הבטחון שלכן בניתוחים פלסטיים בכמויות, איפור בכמות שמאפשרת לפנינה רוזנבלום לגור בשכונה יוקרתית ברמת גן ולנהוג ביגואר, ובעקרון, להיות עשירה.

למה אני לא מקנא בכן, בעצם? למה אני לא חוזר הביתה כל יום ובוכה להורים שיתנו לי לטוס לעיר הנכונה, יקנו לי את האייפון החדש הזה, שיש לילדה העשירה? 

קודם כל, כי אני לא בחורה. הדבר היחיד שאני אולי, אולי מקנא בכן שיש לכן זה העובדה שהכל בא לכם בקלות הזו, בזמינות הזו. כאילו אתן מסוגלות להקיש באצבע, והנה, תוך שנייה מגיע המשרת עם המאזדה החדשה שלכן, מתנה מאבאל'ה לכבוד הטסט הראשון.

זה לא שאני עני או משהו כזה. לא חסר לי כלום בילדותי, מה שביקשתי - קיבלתי, מעל ומעבר עשו הוריי היקרים בשבילי, גם במחיר של קצת-לשכוח-את-עצמם תוך כדי התהליך. בגיל 14 הלכתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי, עובד משרד בקייטנה במתנ"ס ליד הבית. בעקרון ישבתי ואכלתי לחמניות עם שוקולד כל היום, אבל קיבלתי תיק כחול בסוף התהליך, בתמורה על זה שהלכתי ועבדתי.

בחופש הגדול האחרון, עמדתי 20 שעות על הרגליים בתור סדרן בפסטיבל המחולות בכרמיאל. אחלה עבודה זו הייתה, הרבה אינטראקציה עם אנשים, הרבה אקשן, ואחרי שבועיים קיבלתי 414 שקלים חדשים על העבודה הזו, סכום שגרם לי אושר בהתחשב בזה שעבדתי  20 שעות, ובגלל שקיבלתי תמורה על עבודה קשה שעשיתי.

וזה משהו שאף פעם לא היה ויהיה לכן, עשירותיי היקרות.

לא תהיה לכן אף פעם את התחושה הזו, של הזיעה הטובה שצורבת בעיניים, הזיעה של העבודה. לא תחכו כל חודש למשכורת על העבודה שעשיתן, לא תקומו כל בוקר ותצאו לעבוד, לתרום לחברה. תמיד תהיו עשירות מספיק, כלבות מספיק, טיפשות מספיק, כדי לזלזל בשאר האנשים שעוד כמה שנים, ימצאו עבודה טובה, יפרנסו את הבית שלהם ואת המשפחה שלהם, בזמן שאתן תמצאו איזה אידיוט עשיר בכסף אבל חלול מבפנים, שיספק לכן את כל הצרכים שלכן.

אז אני מרחם עליכן, כי אתן מפספסות שיעור חשוב בחיים, אולי בין החשובים שאדם יכול ללמוד: שיעור בלעבוד ולתרום לעצמו ולחברה כולה.

אבל אני מניח שלנסוע ברולס רויס של אבא לקניון רמת אביב, כדי לבזבז כסף שלא עבדתן בשבילו, זה יותר כיף, אה?

לפעמים, הייתי רוצה להיות כמו אבא שלי. כזה רגוע, בשליטה. לפעמים אני אפילו ממש מעריץ אותו על מה שהוא מביא לבית והערכים שהוא מלמד אותי.

אז, מר בחור, רציתי שתדע שלמרות שאני עושה לך ולאמא חיים קשים, אני מחזיק ממך אולי יותר מרוב האנשים שיצא לי להכיר. 

ובלי לשיר לך את השיר הדבילי הזה של אביתר בנאי בטון הבכייני שלו שאני מחקה ממש טוב, ולראות אותך צועק עליי "די כבר!" בצחוק גדול, אני באמת אוהב אותך. 

היום המורה לשעבר התקשר אליי. בהיתי במסך ועניתי. מעניין איך תגיב כשאגיד לך כשהוא התקשר. בטח תהיה גאה לדעת שדיברתי איתו בטון רגוע, למרות שהוא שיחק איתי ת'משחקים הפסיכולוגיים הדפוקים שלו ("נמרוד, הכל בסדר? אתה לא נשמע בסדר", "*נשימה עמוקה*, אני. רוצה. את. הטופס. הירוק. שלי", בטון סמכותי שקצת גנבתי ממך אבל בטח תסלח, אה?) הוא אמר שהוא מאוכזב אבל מכבד את החלטתי, בטון כזה של "לך תמות ואתה תלמיד מחורבן". אם רק היה לי אכפת, ת'מבין. 

יום שני ברציפות שאני הולך לבי"ס (ורק על זה מגיע לי קרדיט, למרות שהתעוררתי ב8:30 למרות עשרות טלפונים מעשרות אנשים שונים), ואפילו היה אחלה. ישבתי עם אנשים בכיתת מב"ר והם צרחו כמו חתולים מיוחמים וזה ממש גרם לי להתפרק מצחוק, קצת להפיג את המתח שהצטבר בימים האחרונים. 

פגישה רביעית שלי איתה, והפעם בבית הגלילי שלה. דווקא נחמד פה, אפילו שקט וזה שקט טוב. פגשתי את אמא שלה, אח שלה. יש בזה משהו מנחם ומעודד בזה שיש לי מישהי כמוה בחיים שלי. הייתי רוצה להגיד לה, שעם כל הקיטש שהיא שונאת, שאני אומר לה ואז היא מרביצה לי אני באמת מקווה שאני אהיה איתה הרבה זמן, ושאני אגרום לה אושר, כמו שאף אחד אחר לא גרם ויגרום לה. אבל בלי ציפיות מוגזמות, לשם שינוי. 

היא לימדה אותי לזרום, להעריך את עצמי, ויכול להיות שתלמד אותי מה זאת אהבה אמיתית.