זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הם עומדים שם, בתוך הקהל העצום הזה, ומרגישים שהם היחידים בעולם. לכודים בבועת השתיקה שלהם, המבטים כועסים והלשונות מוכנות להצליף עלבונות והאשמות עד שייגמר האוויר או שתיגמר האהבה, הם מוכנים לצאת למלחמה הזו על הכל או כלום. על ההתכרבלות של אחרי הפיוס או השינה האלכסונית של הבדידות. וסביבם, העולם כמנהגו נוהג. שנה באה ושנה הולכת, אנשים עומדים עם עיניים נוצצות וקסמים בין כפות הידיים האחוזות בהתרגשות, מוכנים לספור לאחור. לזרוק את הפח הגדול והירוק הזה של הטעויות לתוך המכולה שגורסת וטוחנת בקולי קולות, ולצעוד הלאה לקראת הטעויות הבאות. "עוד 30 שניות!", נשמע קול נלהב מאזור הבר וכולם מתחילים לחפש כמו בכיסאות מוזיקליים את הפרטנר שלהם לעניין הזה שפותח שנה חדשה. היא לוחשת לו "תודה" בקול כמעט אילם, מנשקת אותו קלות על השפתיים, ומצטרפת לחיפושים הבודדים.

*

הוא מבין שהוא הסתבך כשהם התחילו להקיף אותו, לא משאירים לו מקום לנשימה ולמחשבה על איך הוא יוצא מזה בכלל. מתחתיו כביש ראשי ומעליו שמיים של סוף שנה ומולו ארבעה אנשים שמתכננים לעשות לו מפגש קרוב מהמתוכנן עם מלאך המוות. נושפים עשן סיגריות מבחיל ומחשבות מזוהמות, והדקות חולפות. מתחתיהם הכביש מתרוקן לאט לאט כשאנשים מגיעים לביתם בסופו של יום עבודה, הרעש דועך ונהפך לרגעי וקלוש כך שהרעש היחידי שנשאר יציב ועומד זה הרעש של הנשימות ודפיקות הלב המואצות שלו. רוח קרה מתחילה מסביבם, והיא רק מתחזקת. היא כל כך מתחזקת שהם מתרחקים ממנו בלי ברירה, כי היא פשוט מעיפה אותם מהרגליים שלהם. בקצה הגשר עומד מלאך המוות שהחליט להצטרף לנשיפות. מבעד לעלים המתפזרים ולעמודי התאורה המתנדנדים הם מסכימים ביניהם שיום אחד המותקף יחזיר לו טובה. 

*

"טוב, טוב, אני רוצה שתהיו בשקט שנייה, אם אפשר", אלוהים הזדקף בכיסא הפלסטיק שלו (הוא בחור שמעדיף לשמור על צניעות, וגם היו כמה קיצוצים בתקציב לאחרונה), "כידוע לכם, אני נותן פרס למישהו שהצטיין במיוחד בכל שנה, ובאמת, לכולכם מגיע סבב של מחיאות כפיים וכל הכבוד על המאמצים לשמור על הכדור הכחול הזה שפוי, אתם יודעים כמעט כמוני כמה זה קשה..." סבב מחיאות כפיים נשמע בקהל, שהנהן וחייך. בתאילנד הים התרומם והתחיל להציף את ערי החוף, במצרים הפירמידות שקעו קצת באדמה המדברית.  מישהו מאחורה צעק שלא משלמים להם מספיק. "אבל, יש מישהו אחד ספציפי שבאמת השקיע את הנשמה בתפקיד שלו, וזה אברהם, מעיר השמש שלנו!" מחיאות כפיים חזקות יותר מהסבב הקודם נשמעו הפעם, שריקות התלוו אליהן. אברהם קם במבוכה ולחץ את ידו של אלוהים, שחיבק אותו חיבוק אבהי וצחק מתחת לזקנו הלבן והגדול. "אתה בטח מעוניין לדעת מה הפרס שלך, לא ככה?" "כולנו! כולנו! לא ממש! למה לא היה פה כיבוד?" הקהל הגיב, ואברהם משך בכתפיו בביישנות וענה שלא יתנגד. "ובכן, בשנה הקרובה אתה תהיה בן אדם כמו אלו שלמטה! פרס מושלם, נכון?" אלוהים חייך אליו בציפייה, ואברהם התבונן מבעד לעננים במבט מבוהל, בולע את הרוק שבגרונו, מהנהן באיטיות ותוהה למה תמיד דופקים אותו במקום הזה. 

יש את האמירה הזו של "רק מי שנושם אבק דרכים ינשום אוויר פסגות", נתקלתי בה, לשם שינוי לא בסטטוס של מישהו מהפייסבוק, אלא בבלוג של מישהו שאני מכיר ומעריך בעיקר מרחוק, לפחות לבינתיים ומאוד לצערי. כבר עבר חודש וחצי מאז שהתקבלתי לעבודה הזו, והיא קשה, שוחקת, ומלמדת ומעשירה אותי מכל עבודה אחרת שהייתה לי. אני באמת מוצא את עצמי יוצא עמוס בחוויות מכל משמרת, ומחכה לאחת שאחריה. אין דרך קלה להתכונן לחיים האלו, ואני לומד בכל משמרת מחדש את הדרך הקשה, שמחשלת אותי ושוחטת אותי בו זמנית. ניפגש למעלה. 

שלוש בבוקר, ואני מחתים כרטיס, המכונה פולטת את הפתק הקטן. שעת כניסה: 18:15. שעת סיום: 3:25. בשעות האחרונות כל האנשים שהתחילו איתי את המשמרת הלכו הביתה, ובגלל דברים שגדולים ממני נשארתי שעתיים אחרי כולם. זה מבאס את הצורה, זה קשה, אבל זה קורה. קרו ויקרו דברים יותר מבאסים מזה. קשה לי להישאב בבת אחת מרביצה בבית מול יוטיוב וספרים ומוזיקה לעסק שוואלק, מצריך ממני הרבה יותר ממה שציפיתי. פתאום אני מסתכל סביבי ורואה שיש עשרות אנשים שצריכים שירות ממני. צריך לפנות את הכוסות ואת הצלחות האלה בשיא המהירות ולא לשבור כלום, לפנות לאנשים בצורה הכי נחמדה ושירותית שאפשר. לא אכפת להם שאתה כבר חמש שעות בלי הפסקה, שרק את זה אתה עושה, שהזרועות והרגליים והמוח שלך כבר מזמן לא במצב שפוי, שאתה אחראי על מלא דברים בבת אחת. הם באים לשם כדי להסתלבט. להירגע אחרי יום ארוך, לשבת ולדבר עם הבנאדם מולם, אז האופציה היחידה שיש לי זה להתמודד. וכן, זו קריעת צורה, תחת, איך שתקראו לזה. זה לא כיף, זה לא קל, ובטח שלא מתגמל. ואם אני מצטער? ממש לא. אני לא מצטער על כלום כי אם אני לא אטעה, איך אדע מה לעשות? אני שמח על העבודה הזו, גם אם זה לא הכי טוב שיכול להיות ולקרות. 

בשלב מסוים בשישי בצהריים המדיח מתחיל להעלות עשן באמצע הפעולה. זה גם משהו שקורה. לא תמיד האדם מנצח על הטכנולוגיה. להיפך, לרוב, כמו כל דבר בחיים, היא באה לו בהפוכה ונהרסת ברגעים שהוא הכי צריך אותה. אז מה אפשר לעשות? לקרוא לטכנאי ולנהל מבצע כמעט צבאי של לארגן כמה שיותר סכו"ם ללקוחות, כי מה לעשות שהסניף הזה הוא אחד הסניפים היחידים שפעילים 24 שעות במדינה, לא כולל בימי כיפור, ואם אין מדיח אז צריך לעשות את הכל ביד. אז ככה נוצר מצב שאני אחראי על לשטוף ולנקות וגם לפנות את הכלים של הלקוחות. כל שאר האנשים שאחראים על הפינוי או הלכו הביתה או עושים את הניקוי, אז כל העומס נופל עליי. אין מקום להתבכיינות, ל"מזמן הייתי צריך ללכת הביתה, מה אני עושה פה עדיין?", להתנהגות של ילדה כוסית בת 12. סומכים עליי, וכל האחריות נופלת עליי. מלחיץ? אפשר להגיד. צפוי? ממש לא. אז מה אני עושה? מתמודד, נכנס למצב של מכונה, רץ עם ארגזי הכלים והסכו"ם במסלול של מטבח-מסעדה, שוטף כמה שיותר כלים בין ערימה לערימה, מפנה ארגזים מפוצצים בצלחות וכוסות ומזלגות וסכינים מעורבבים הכל ביחד, וחוזר חלילה. הגוף בוער והראש פועם, פתאום מתחיל מבול וכל האנשים שיושבים במרפסת העישון עוזבים הכל ובורחים, אז יש עוד זירה שאני צריך לרוץ אליה ולטפל בשיא המהירות, כי הגשם עלול להרוס רכוש של המסעדה והרוח שבאה עם הגשם מעיפה את הצלחות והכוסות על הרצפה, אז אני יורד על הברכיים, אוסף את השברים ונחתך מחלקם בדרך, אבל לא עוצר לרגע. 

כשאני יוצא מהמסעדה אחרי חצי שעה, כשהעומס נרגע, פתאום אודיוסלייב מנגנים מהפלאפון שלי. שיחה נכנסת מאבא שלי, בנאדם קשה רגשית, די ההיפך ממני בכל העסק הזה. הוא שואל מה קורה, אז אני מספר לו שרק עכשיו יצאתי, וקצת קרעתי את התחת אבל הכל מצוין. הוא אומר "יופי, אז רק שתדע שאני מאוד גאה בך על זה שאתה הולך ועושה ומשקיע ונותן את הנשמה שם." ולכמה שניות זה היה שווה את זה, והרגשתי מין תחושה ממלאת כזו של גאווה עצמית.

ואז הכאבים של אחרי משמרת הגיעו, אז המטרה של החפירה הזו היא למצוא מישהי שתעשה לי מסז', בבקשה? מישהי? 

הגעתי לשפל בחיפוש שלי אחרי העבודה המושלמת, והתחלתי לעבוד בארומה. העבודה קשה, מייגעת, מתישה את הנשמה, אבל נהדרת. אני באמת נהנה מכל רגע, גם מהרגעים הקשים של העומס והלחץ והלקוחות העצבניים, ובעיקר מהלקוחות שמוחמאים מזה שמלצר פשוט ועלק נחות מתעניין באיך הייתה הארוחה ואם משהו הפריע להם כי אפשר לתקן הכל. אני באמת מעדיף לחזור הביתה כולי הרוג מעייפות ומסריח מאוכל שנשפך עליי ועם רגליים וגב כואב מאשר לשבת בבית כל היום ולרחם על עצמי ולשאול את עצמי לאן אני הולך הלאה מכאן. קל להגיד וקשה לעשות, אבל איכשהו התעוררתי על עצמי ואני עושה עושה עושה. כאילו שהתעוררתי בוקר אחד ופתאום אני כבר לא ילד קטן אלא בנאדם בוגר בהתהוות, שמחליט החלטות בוגרות וסבבה לו עם זה ומתנהג בצורה אחרת לגמרי וסבבה לו עם זה, אז אין רע בתקופה הזו, בכלל. 

חשוב לי לעשות מכמה סיבות. כדי שהדאגה הקטנה הזו בכל פעם שאני מוציא כסף מהכספומט תיעלם, כדי שאני אוכל לשלם כמה שארצה ביציאות עם חברים בשישי בערב, כדי שאוכל לנסוע לת"א או לכל מקום אחר (אהמ-מודיעין-אהמ) בראש שקט ואפילו אוכל לבזבז קצת כי אני יכול, כי 25 דיסקים זו התחלה יפה לאוסף אבל לא מספיקה, ובעיקר חשוב לי שאני אדע מה זה באמת לקרוע את הצורה בעבודה, ולא אתבטל בבית כמו איזה טינאייג'ר מסכן שמרחם על עצמו. ואין לי סיבה לרחם על עצמי בתכלס, החיים שלי ממש אחלה. יש לי אחלה בית וחברים מדהימים וסדר יום, ואין לי סיבה להתבאס על שטויות.  אפשר אפילו להגיד שאני מאושר ושאני מקווה שזה ימשיך ככה לפחות עד שאתפכח. 

אני יודע מה אני רוצה, אני יודע מה הכיוון, יאללה בלגאן.