הקופסאות הקפואות של האוכל נופלות ומתרסקות על הרצפה כמו אבנים של דומינו, אחת אחרי השנייה, ויוצרות סדר מבולגן ויפה על הרצפה. עוף שוכב ליד ירקות קפואים כשמרק מטיל את הצל שלו על כולם, מגיע לכל פינה יבשה במטבח. היא מסתכלת על זה ומתיישבת על הרצפה, מוציאה מכיס סיגריה ומעשנת אותה כמעט עד הסוף. היא זורקת אותה עדיין מעלה עשן לגינה למטה ומחליטה לסיים את הספר שהיא קראה בחודשים האחרונים. רואה אחרי זה "שובר שורות", ויוצאת לארוחת ערב אצל חברה, לחייך, לחייך, להעמיד פנים. להגיד שטעים, להגיד שטוב, להגיד תודה רבה ולאכול עם סכין ומזלג כמובן. כשהיא חוזרת הביתה היא רואה שהבניין בוער מהגינה למטה ועד דודי השמש למעלה. הכל הופך ללפיד בוער תוך שניות וכולם לקחו את עצמם וברחו משם, אבל היא עוברת מעל הסרט המשטרתי, מנערת מעצמה את הכבאים שמנסים לעצור בעדה, נכנסת מבעד למה שהיה דלת הכניסה, ועולה שתי קומות ברגל. כשהיא נכנסת הביתה היא רואה שהקופסאות עדיין שם, עוף שוכב ליד ירקות קפואים כשמרק מטיל את הצל שלו על כולם. היא לוקחת מטאטא ויעה ומתחילה לאסוף הכל לפח, מעמיסה על השקית השחורה וכשהיא מסיימת קושרת אותה. היא מתיישבת על הרצפה ומדליקה עוד סיגריה, צופה באש אוכלת את הכל, ומפשירה קופסאות של אוכל קפוא.
הורג שדים למחייתו, סופג את כל העצב והורג את כל השדים שמקננים בתוך הנפש העדינה שלה, אחד אחד עם פיגיון מכוון היטב למקומות אסטרטגיים, והם נפגעים וצוחקים, מדממים וצוהלים, אומרים לו שאין לו סיכוי לפגוע מהמרחק הזה, ואין לו ברירה אלא לשיר לעצמו שירים של לילות סוערים ולהתמזג יחד איתה לבקרים שלווים שהם רק שלהם.
להוריד את שריון המלחמה, לזרוק את החניתות באיזשהי פינה, להיכנס לבועה שלה ולהתמכר לחום הגוף שלה. זו המטרה שלו, בשביל זה הוא יוצא למלחמות האלו בכל לילה. הוא חולם ורוצה להיות הגיבור שלה, גם אחרי כל הדרך הארוכה שעובר בכל לילה אליה. הוא מחכה בכל לילה לשמוע אותה נכנסת למצב של השינה כמו שהיא עושה בכזו מקצועיות נינוחה ומפתיעה במהירותה. רק אז הוא מרשה לעצמו לנוח ולהירגע, לשתות כוס מים ולצאת מההר שלו, צעד צעד, אל ההר שלה. הוא רוקד עם שדים ומכניס את המסמרים עמוק ככל שהוא יכול לתוך הראש שלהם, דואג לחבק אותם תוך כדי כדי להרגיש את הרעד הסופי של המוות מרקיד אותם, כדי להרגיש את האיום נעלם מבין כתפיו, כדי לתת סיבה לחיים.
הפעם הראשונה שהוא ראה את השדים שלה הייתה במרכז ירושלים. הם טיילו בסמטאות בלילה חם של יולי ופתאום היא נעצרה והתחילה לבכות. הוא חיבק אותה אליו ונתן לדמעות שלה להינמס על החולצה השחורה שלו, ליטף אותה וראה את השדים נוצרים מסביבו ומעמעמים את תאורת הרחוב, נותנים ללילה משמעות קודרת יותר. הוא נתן לרגע הזה ביניהם להירגע וחיכה לחיוך שלה שאומר שהכל בסדר, ולקח אותה הביתה.
באותו לילה הוא הרג את כולם באבחת סכין אחת. הצמיד לקיר, תלה על עמוד, זרק מהגשר - אחרי הלילה הזה השדים האלו לא חזרו, אבל בכל פעם שהיא בכתה מאז הוא הרגיש את אותו קיפאון מוכר באוויר ואת אותה תחושת לחץ מטפסת ממעמקי הנפש הלאה עד קצה השמיים. איפשהו בתוכו הוא ידע שזה לא ייגמר אף פעם, אבל הוא הרגיש מוכן יותר ויותר להילחם במלחמות הליליות האלו. הוא ידע בתוך תוכו שהוא ינצח בתוצאה הסופית, גם אם יהיו נפילות בדרך. וזה מה שהיה לו חשוב.
העננים חולפים ליד החלון של החדר שלי ואני בוהה בהם, מטפסים כמעט בריצה במעלה ההר. לפי התחזיות האופטימיות השלג אמור להגיע הלילה או מחר בבוקר, ומרגישים את זה. קשה לי מאוד לא לאהוב את הבית החדש הזה אבל אחד הדברים הקשים פה הוא הקור הזה שחודר לך מבעד לעצמות. אתה אפילו לא מרגיש שקר לך, אתה יודע שקר לך. זה בתוך המוח שלך, הולם ונוקש על הדפנות. טוק-טוק-טוק, יש מישהו בבית? ואין שום דבר שתוכל לעשות נגד זה, חוץ מלהסתכל מבעד לחלון שלך ולספור את העננים אחד אחרי השני, זורמים עם הרוח במחול שרק הם מבינים ויודעים, ולחכות לקור הזה שיעבור וייתן מקום לבא שאחריו.
העננים האלה מאוד מקוריים, כל אחד בצורתו. יש ענני סערה שפשוט משליכים את עצמם לכל עבר והולמים בעולם בלי מטרה ובשביל הכיף. יש עננים שיודעים בינם לבין עצמם מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, כאלה ממוקדים ורציניים, יורים ברקים דומיננטיים וצועקים "הנה אני פה" במידה ומישהו פספס.
יש עננים שמטפסים לאט לאט במעלה ההר, היישר מהעמק שמתחתינו ולא מפספסים אף עץ ואף ענף בדרך, כאילו הדרך שלהם ידועה ובשיתוף פעולה מוחלט עם הרוח הם יגיעו לאן שהם צריכים בקצב שלהם. אלה העננים שאני אוהב במיוחד, אגב. אני אוהב לטפס ככה, לאט לאט לאן שאני צריך בעצמי. הם מעוררים בי השראה ומזכירים לי שגם אם הדרך שלי קצת מבולבלת ורצופה שינויים עכשיו אני אגיע לאן שאני צריך בקצב שלי ובזמן שלי.
אני רוצה לטרוף את כל העולם בביסים גדולים, אני רוצה להשאיר את הצלחת הזו נקייה מכתמים ולא להצטרך את הבירה של אחרי. להחתים כרטיס יציאה פאקינג מסופק ממי שהייתי וממה שאני משאיר אחריי. כמו הרעם הזה שהיה פה בערב. כל כך הרבה כוח היה בו. הוא הגיע בהפתעה והעיר אותי בצעקת "פאקינג שיט" והרעיד את כל ההר ורשת החשמל יחד איתו. הוא השאיר כזה אימפקט שהוא הפיל את חצי מהחשמל על ההר כולו. כזה אפקט אני רוצה להשאיר בחיים של אנשים. להעיר אותם מהשינה שלהם ולגרום להם לצעוק "פאקינג שיט" כמו רעם ביום בהיר. לעורר בהם שדים רדומים ומשאלות נסתרות, ליצור שינוי מהותי, פאקינג משמעותי בחיים של כל אחד שאני פוגש פה, באוניברסיטה ובעולם בכלל. כזה בנאדם שעוד 20 שנה כשהם יהיו באיזשהו כיוון בחיים שלהם הם ייזכרו בו ובמה שהוא היה בשבילם, ויאמרו לעצמם שבואנ'ה, זה היה אחלה בנאדם.
אז אני שואף וחולם ורוצה כמו שרק בחור בן 20 וקצת יכול לעשות את זה. עם כל החרא והבלבול וההתרגשות מהשינויים ומהתהפוכות שבעסק המלוכלך הזה. והדרך? הדרך שווה את זה. אולי זה יבוא לי בבום כמו הרעם ואולי אני אטפס לאט לאט, אבל אני אהיה שם, וזה יקרה. זו רק שאלה של זמן ומוטיבציה, כמו כל ענן שרוצה ובסופו של דבר מצליח להגיע לחור הזה שאני גר בו.
בקולי קולות או בלחישה רכה, אני פה, עדיין חי, עדיין קיים, ויותר מתמיד חולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
