זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

קו 60 זה אחד מקווי האוטובוס הארוכים בגוש דן. הוא מתחיל בתחנה המרכזית של תל אביב, עובר דרך המסגר, עזריאלי, סבידור מרכז ונכנס לגבעתיים רמת גן. אני נוסע עליו הרבה בשבוע האחרון, בדרך כלל עולה מהתחנה שליד העבודה ועומד צפוף וקלסטרופובי בין האנשים, או בבוקר, עולה עליו בדרך לעבודה ויורד בתחנה שבה מחכות הזונות בסוף המשמרת שלהן ברחוב לינקולן.

אני רואה הרבה פרצופים בנסיעות האלו. רובם משעממים, אבל לפעמים אני רואה אותה כשאני יוצא לעבודה. היא עולה על קו 60 בתחנה של עיריית גבעתיים, בדרך כלל עם אוזניות לא פרופורציונליות לראש הקטן שלה, לובשת סקיני ונועלת בלאנטסטון. בחורה עם חיוך מאיר וגישה לחיים של חיילת משוחררת. כשהיא עולה עליו היא חוקרת במבט את האוטובוס, ומתיישבת מכל המקומות ברביעייה מולי. אני מסתכל עליה והיא מסתכלת עליי לאיזה רגע וישר שנינו בורחים למסכים, מנסים להתחמק מעייפות של בוקר ושיחה סופר-דופר מאולצת. למען האמת לא כל כך בעייתי לי לדבר איתה, היא טפילו נראית אחלה בנאדם מעבר לזה שהיא נראית טוב. אני פשוט יודע שכשאני מנסה לדבר עם בנאדם בבוקר זה נשמע כאילו הודור מ"משחקי הכס" מנסה לנאום בפני האומה. אז אני שותק ומתבונן עליה. מנסה לחשב במין משחק מוחי קטן שלי באיזו תחנה יהיה לי את מספר הטלפון שלה ואחרי כמה שיחות וואטסאפ חפרניות יהיה לנו דייט ראשון. מנסה להבין לאן היא נוסעת ומה יש לה שם באוזניות. אתמול דיברתי איתה בפעם הראשונה השבוע, אמרתי לה "בוקר טוב" כשקמתי לרדת מהאוטובוס. אבל היא הייתה עם האוזניות אז היא לא שמעה, אז ירדתי מהרמהר מהאוטובוס וחשבתי לעצמי שאולי היא בכלל בראש שלי ואולי היא בכלל במדינה אחרת עכשיו. אבל חשוב להיות מנומס גם כשמדמיינים, אז התחלתי את הבוקר שלי טוב.