זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

קשה לי להיות אמיתי בזמן האחרון, נניח, בטווח הזמן של השבועות האחרונים. כל כך הרבה קרה והתהפך והתערבב והשתנה שקשה לי לעצור לרגע, לנשום ולחשוב מה הלאה לעזאזל. קשה לי לפרט ולהניח את הקלפים על השולחן, אקרא לזה, לפחות בשלב זה. קיים בי צורך לשתף, כי זה אני אחרי הכל, אבל הבנה שצריך לשמור, נכון לעכשיו, על פרופיל נמוך. אחרי פאקינג 16 שעות על הרגליים אני נוחת בבית שבשבוע האחרון השתנתה הדרך שבה אני רואה אותו. כל החיים שלי התהפכו, מסיבות נכונות יותר ופחות, זה לא רלוונטי כרגע ולא יהיה רלוונטי גם בעתיד הרחוק והקרוב. כשאני לא עסוק ונח כל היום אז אני נופל לגמרי לקרשים. מחשבות, פחדים, כל העסק המסריח הזה משתלט עליי ועל הקיום שלי ומטשטש אותו לגמרי. אולי הפתרון המסכן הזה הוא פשוט להעסיק את עצמי כל כך שאני פשוט מגיע הביתה ב1:00 בלילה ונשכב לישון, בלי מחשבות מיותרות על דברים מיותרים. פשוט להירדם, לקום, לחיות, להירדם, לקום, לחיות. לחיות. היום בערב ישבנו בפארק התל אביבי המסריח הזה, ובנאדם שאני בכלל לא מכיר לעומק אמר שלפי מה שכתוב בבלוג יש לי את הכוח לשנות את העולם. בכלל בניתי על עוד סטוץ, פתאום היא באה לי ביציאה הפילוסופית המדכאת הזו. רבאק, לא הכל אני צריך לכתוב פה, או בשום מקום לצורך העניין. אני רוצה שיאמר לי את זה בנאדם מהעולם החיצון ולא מהעולם הקטן שיצרתי לעצמי בישראבלוג, עם התגובות והלייקים וכל השיט הזה. זה מזויף בדרך הכי פאקינג מגעילה בעולם, ויש עולם שלם שאני צריך לחוות וחווה בכל יום. עדיף להיות חכם, כמוהו. קורים דברים, הוא אומר מעט מהם ושומר לעצמו את הרוב.

ירדתי מהאוטובוס ועצמתי עיניים. הרעש של העולם התגבר מסביבי וכמעט בלע אותי בתוכו. אוטובוסים ואופנועים ודיבורים ומעל הכל הרעש שלה הולכת, עטופת בועה של דמעות ובדידות שלא יכולתי לחדור, גם אם הייתי רוצה. לא רציתי שהיא תלך אבל יכולתי להרגיש איך העולם קצת מאבד מהצבע שלו בכל רגע שהיא לא איתי. מולי עמד הומלס אתיופי. כל האזור המסריח הזה מלא בהם, מנופפים בזרועות הדקיקות והמסריחות שלהם לעברי, מתחננים לשקלים או להבטחות לעתיד טוב יותר. הם מעוררי רחמים בעצב שהם משדרים לכיוונך, במבט העצוב שלהם שהם תולים בך כאילו אתה הסיבה לכל החרא הזה. כאילו ברגע שתראה אותם תאסוף אותם בין זרועותייך ותצעדו אל עבר האופק הגדול והמרגש שממול, כשבתכל'ס מה שמחכה להם זה כנראה תיק במשטרה, כמה שקלים בכיס ומחלת מין אחת שלא תיפתר בקרוב. 
רציתי לברוח מהכאב הזה שהשאיר בי הסוף בינינו. רציתי למחוק, גם אם לכמה רגעי חסד, את הזיכרונות שלי ממנה, טובים ורעים כאחד. רציתי לשכוח אותה ואת מי שהיא הייתה בשבילי. להתעורר בבוקר, לנשום עמוק, וללחוץ על הכפתור הקטן ההוא במוח של ההתחלה החלקה והחדשה מחדש. רציתי לשכוח הכל, גם אם זה במחיר כבד. המחיר לא שינה לי, את המחיר כבר שילמתי כשהיא ירדה בתחנה הלפני אחרונה. 

אז התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן, אבל התחלתי לרוץ. בהתחלה רק הרגליים והזרועות נעו בקצב מהיר ואחיד, אחר כך הנשימה הצטרפה, ואז הרגשות והקיום שלי. הייתי יחידה אחת מושלמת של ריצה ולא שומדבר אחר. לא כאבים, לא תחושות, לא מחשבות ולא רצונות. הכל נרמס, כמעט נשכח, מתחת לתודעה הזו שאני רץ, מתחת לרעש של רגליי שחובטות במדרכה, ואז בכביש, ואז בחול. 

("בואנ'ה, תאט קצת את הקצב, דפקת התבגרות מטורפת בשבוע האחרון, מה קרה?")

"כוסאמק המזגן הזה, אה", היא פתאום אומרת לי אחרי שאנחנו שותקים לכמה דקות, "אפילו אם אסקימוסים יבנו בית בחוץ הבנזונה לא יכבה אותו", היא מצביעה בטון עצבני על הנהג של האוטובוס, קו 4, אוטובוס ראשון של הבוקר. בכל בוקר היה לנו את הנוהל הזה, של הישיבה במושב הלפני אחרון באוטובוס. היא טענה שככה יש שקט, אני טענתי לעצמי שאני רק רוצה שקט. לא רוצה אף מפגרת אידיאליסטית שתטחן לי את המוח רק כשבא לה, אני לא שק חבטות ריגשי שלה או של אף אחת ואני לא צריך לאכול את החרא שהיא מבשלת. פתאום היא מתחילה לבכות ואני מתאפק לגלגל עיניים. הדמעות שלה נושרות על הלחי הרכה והאיפור מסביב לעיניה נמרח כמו השתיקה הזו שבינינו. הנהג מחליף תחנה ורזי ברקאי צורח על חבר כנסת דתי, והיא לא מאמינה איך הבן זונה הזה עזב אותה. היא חיכתה לו, וחיכתה לו וחיכתה לו וחיכתה לו והייתה מוכנה לכבות בשבילו את השמש, והוא זרק עליה ועליהם זין, החרא הזה, הדפקט. "עכשיו כשהוא הלך אני לא צריכה אותו", היא מנסה לאזן את הנשימה מבעד להתנשפויות האלה, אתם יודעים, של הבכי הבלתי נשלט, "אני לא צריכה אף אחד, לא עכשיו", היא חוזרת, בעיקר לעצמה וגם קצת בשבילי. כמובן שהיא משקרת. היא הכי צריכה מישהו עכשיו, שימלא את החלל הענק שההוא, הגולנצ'יק שעזב, השאיר בלב שלה. אבל אם משקרים מספיק גם השקר הופך לאמת. בראש שלי מתנגן השיר הזה ששמעתי בבוקר, ואני ממלמל לה שיהיה בסדר. אני לא יכול לתת לה יותר מההבטחה הריקה הזו, ואני לא רוצה לתת לה יותר מזה. בתחנה הלפני אחרונה היא אומרת לי תודה, מסתכלת לי לתוך העיניים, משתעלת שיעול קטן ונבוך ויורדת מהאוטובוס. זקנה חוצה את הכביש, הנהג מתמתח במושב שלו ומסתכל עליי מבעד למראה. "הבחורות האלה, תאמין לי, כולןןןןןןןןןן אותו חרא, ולא משנה כמה תחטט בתוך הביצה המסריחה הזו אל תאבד תקווה, אתה שומע אותי, אל תאבד תקווה. תחנה אחרונה, תרד, ניפגש מחר." הוא אמר לי וחייך חיוך קטן ומעודד, או לפחות ניסה.