זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

תעשה לי טובה, היא פתאום מסתכלת לי ישר בעיניים, הייתה לך בחירה בזה ועכשיו אין לך לאן לחזור, אתה תצטרך להמשיך לצעוד ולשכוח מכל זה, אתה תראה שבעוד שנה-שנתיים מה שאתה מרגיש עכשיו יהיה זכרון ישן. אני מדליק את הסיגריה הרביעית שלי ללילה ובוהה בעשן כשהוא מתקדם ומאיים לערבל את האוויר של הלילה. היא מתחילה לנשק אותי עם השפתיים ולשרוט אותי עם הציפורניים. המילים שלה משאירות לי כוויות על העור החשוף והמשפטים שלה פוצעים לי את הנשמה. כמו שוורים בתהלוכה היא חוצבת בי שבילים שבילים ונותנת לי נשיקות נשיקות. 

זה כמו הגשם הראשון אחרי בצורת ארוכה. אתה יודע שזה יבוא אבל אתה לא באמת יודע להתכונן לזה כמו שצריך. אז אתה מאלתר מטריה ומחשב דילוגים בין השלוליות אבל כשהטיפה הראשונה נוחתת על הקרקע אתה תמיד עם המטריה תקועה בחצי הדרך להיפתח. אז אין לך ברירה אלא לעצום עיניים ולחכות שהקצת שורף על הגב ייגמר וכשעינייך ייפקחו היא תהיה שם, מכסה את פצעייך בנשיקות נשיקות שמשאירות את השבילים החצובים מסומנים בשאריות של אהבה.

"אתה רואה, לא הכל חייב להיות עצוב, ולא הכל חייב להיות שמח. אפשר גם באמצע", גבי אומר לי, זה שתמיד דאג לצעוד באמצע המדרכה, בין שביל האופניים לשביל הולכי הרגל. "כי בחיים הדבר הכי הכי חשוב זה איזון", הוא מכוון עכשיו עם תנועות ידיים קטנות את הדגים בנהר שעל גדתו התיישבנו באחר הצהריים השמשי הזה. היה נעים אבל לא חם מדי בחוץ, ושתקנו רוב הזמן. הרעש היחידי שנשמע לרוב היה הזרימה של המים ועורב אקראי שצרח מבין העצים. 
הוא תמיד היה בחור מאוד מוזר אבל מאוד יציב, איכשהו שתי התכונות האלו איזנו אחת את השנייה. התקבל לאוניברסיטה בניסיון הראשון אבל את רישיון הנהיגה הוא קיבל רק בניסיון החמישי אחרי שבטסט הראשון הוא נכנס ברמזור אדום לכביש שבנס היה ריק. הוא היה מסוג האנשים שלא רואים עליהם את זה, אבל כשזה יצא זה היה יוצא בגדול, צרחות והרס מסביב. כדי להרגיע אותו הייתי הולך איתו בכל יום שהתאפשר לי לאגם שמחוץ לקמפוס שלנו. הייתי צופה מהצד איך הוא מכוון את הדגים לעשות מה שהוא רוצה. לאכול אחד את השני, לקפוא במקום, לקפוץ על הגדה, היה לו איזשהו דיבור נסתר איתם. הוא הבין אותם והם הקשיבו לו. מין מערכת יחסים מעוותת בין הטבע לאדם. 

ובאחר הצהריים השמשי הזה, כשגבי הרים את ידיו אל השמיים וכמו מתוך ציות לפקודה שמיימית כל הדגים באגם בלי יוצא מהכלל זינקו למעלה לשמיים בצורה מאוזנת ומדויקת והתחיל לרדת גשם של קשקשים, עצמות דקות וראשי דגים, גבי הסתכל עליי ואמר "אתה רואה, זה מה שאלוהים רצה. הכל איזון בחיים האלה, אל תשכח את זה.", והאמת מעולם לא הייתה מסריחה כמו שהייתה ביום ההוא. 

אתה מתעורר והכרית לידך עדיין חמה. היא השאירה פתק על השידה ובו היא מבטיחה שהיא תחזור גם הפעם. אז אתה מתהפך במיטה ומתהפך במחשבות עד שאתה מחליט להתייצב על הרגליים ולהסתכל החוצה. זה עוד יום בשגרה שלו, של לנער את הסדינים בבוקר כדי שהם יתבלגנו מחדש בלילה. היא באמת הייתה בסדר, לא עלתה לו יותר מדי, בכל אופן. שתי בירות והבגדים מושלכים על הרצפה והיא עליו והוא מעליה ונהפוך הוא. 

אז אתה מנער את הכרית ומנער את הראש עם זפלין בכל הכוח אבל משהו מרשרש בִתחתית של הבפנוכו של הרגש. אתה קופץ פעמיים במקום וזה נשאר. אתה הולך לשירותים וזה נשאר למרות המבול. אתה יוצא לריצה ומזיע את חייך ונשמתך אבל כשאתה רץ במדרגות לכיוון הבית הרשרוש רק מתגבר. אתה רץ בכל העיר ומחפש את האחרונה שהייתה איתך במיטה. כשאתה מוצא אותה סופסוף בבית קפה עם חברה היא אומרת לה "תראי אותו, הדפוק הזה בולע לי מטבעות של שקל בפאב ומתפלא שאני לא שוכבת איתו מהרחמים..". אתה מגיע אליה והחברה אומרת לו "מאמי תגיד, יש לך שקל או שניים? חסר לי לקפה" והן צוחקות צוחקות צוחקות עלייך, ואתה הבנאדם הכי עני ובודד בעולם ברגע הזה.