זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא מצא את עצמו בוהה בהשתקפותו בחדר ההלבשה. גבר מזדקן לבוש בחליפה, עם זיפים של יומיים וכרס קטנה שהתחילה להיווצר, למרות השעות הרבות בחדר הכושר. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. מאפרת צעירה עם נזם באף נכנסה לחדר בנקישות עקבים ונשקה על הלחי שלו. חלק מהעבודה זה להיות נחמד לכולם סביבך, הוא ידע את זה, אבל מה זה לא היה לו כוח לזה היום, באמת. התקשרו אליו מהגן של הילד ואמרו לו שהוא רב מכות עם ילד אחר, הפסיכולוגית שלו ושל אשתו התקשרה ואמרה לו שאשתו שוכבת על הספה מולה ובוכה שהוא לא מקדיש זמן לה ולמשפחה. מסוג הימים האלה שאין לך כוח לכלום אבל ההצגה חייבת להימשך ואין מה לעשות נגד זה. הוא שתק בזמן שהמאפרת פידרה את אפו ואת הקמטים על פניו בזמן שהיא מזיינת לו בשכל על הדוד המפיק הבכיר שהנה, עוד שנייה הוא מארגן לה תפקיד ראשי בטלנובלה החדשה ומשם הוליווד קטנה עליה. לא היה לו לב להגיד לה שהיא עוד ילדה קטנה עם שאיפות גדולות, כמו החייל הבודד שעומד מול נהר האויבים הרצחני. אין ספק שבמקרה כזה פשוט צריך לשתוק ובסיום זיון השכל השאפתני להבטיח שיהיה בסדר ושהכל קטן עליה. במעמד גבוה כמו שלי, חייבים להיות כאלה, חשב לעצמו האיש. רייטינג של 25% מהצופים בטלוויזיה הישראלית, ואסור לאכזב אותם, בשום מחיר. כי אם המנחה יאכזב הצופים ינדדו, ומה שחסר לו עכשיו זה מאבק איתנים עם ערוץ אחר. נוח לו שם, בפסגת האולימפוס, עם הפרארי והבחורה הצעירה והביקורות המהללות, חוץ מהזקן הטרחן מ"הארץ". פסיכולוגים רבים חקרו וטחנו ושאלו, מה מניע בנאדם להיות שאפתן כ"כ, לרצות את הכל ולהישאר בסוף היום עם כלום, ואפילו הפסיכולוגית שאלה אותו בשיחה האחרונה מה הניע אותו להגיע לשם, לא להיכנע, להתמסר בעיניים עצומות וזרועות פרושות לצדדים אל הקהל המחכה ברחבה. הוא חשב על זה כמה שניות, שמע את השעון המתקתק ברקע, והסתכל עליה, פסיכולוגית מבוגרת, עם משקפיים על גשר האף ועגילי פנינה, מתנת נישואין מהבעל. "זה לא שלא אהבו אותי בילדות", הוא פתח, "ממש לא. רוב המפורסמים יכחישו את זה, יאמרו שזה בא מהאהבה לבמה, אבל בינינו, שולמית, זה בולשיט אחד גדול. מי לא רוצה להיות מפורסם? לקבל אהבה? אנשים יהרגו את עצמם בשביל זה, תאמיני לי, אבל לא אני. אני יודע שיש לי את הזכות והיכולת להעשיר את עולמם של 25% מהצופים בטלוויזיה הישראלית ואני אנצל אותה עד שהוילונות יירדו מעליי, מה לעשות, אני רוצה שיזכרו אותי", טפח על חזהו כי תמיד הוא דיבר עם הידיים, "זה חזק ממני." שולמית הורידה את משקפיה העגולים וניקתה אותם בשרוולה הימני, והעירה שבאמת לא כדאי שינסה את ההרג הזה בשביל התהילה, כי אולי הוא לא רואה ומרגיש את זה אבל היא די בטוחה שהתהילה עלולה להשתלט עליו, "יש לך את הפוטנציאל, אתה מבין.", והוא הבין אבל לא בדיוק הפנים. 

ימים קשים, קודרים, וריקים מקהל נפלו על המנחה. הצופים נטשו לטובת המתולתל מהערוץ השני, בטענה שהוא שנון ולא רדוד, ובאקט של קנאה המנחה המיט על קריירתו של המתולתל חורבן באמצעות הטענה שהוא נהנה משלוש מיטות גבריות בלילה, ובגלל שהחברה הישראלית מפותחת ומחבקת אדם בכל אשר נטייתו המינית אשר תהיה, המתולתל פוטר מעבודתו והתחיל לנגן ברחובות. ואוהו, כמה שהמנחה שמח, ונשבע לקברניטי הערוץ שעידן חדש ופרוע בהרבה הגיע לתכניתו המצליחה. ואכן, גויס לשירותי התכנית נער פעלולים אוזבקי, שקפץ דרך לולאות אש עם אופנוע, צלל לתוך בריכה רדיואקטיבית עם תחתוני בוקסר בלבד, וגולת הכותרת שזכתה ל43% רייטינג, וגם עלתה, עם כל הצער, בחייו של נער הפעלולים -מרתון סרטים של אבי ביטר. 

"זה לא יכול להימשך ככה, בחור!", צרח על המנחה המבויש מנהל הערוץ בכבודו ובעצמו, בעודו מלטף חתול מגרגר ששכב ברוגע על ירכו השמאלית, "או שתמצא פתרון ומיד או שתעוף מפה יותר מהר משהעפנו ת'אפס הזה שניסה להריץ בדיחות על הדרום, אתה מבין אותי?!", והמנחה הבין, אבל לא בדיוק הפנים, ולכן הוא כינס מסיבת עיתונאים תחת הכותרת "עידן חדש בטלוויזיה". במסיבת העיתונאים הוא צרח, קילל, צעק ורתח כולו על כל התקשורת שהתנכלה אליו, וכדי להוכיח עד כמה התכנית תיכנס לשלב באמת מטורף בהווייתה, הוא רץ אל תוך גדר חשמלית שהוכנה מראש, ומאז הוא לא זוכר כלום. 

אחרי חמישה שבועות בתרדמת, התעורר המנחה ממיטת בית החולים וראה מול עיניו את מנהל הערוץ, בלי החתול הפעם. "שמע, הפתעת אותי. אנחנו עושים רענון, נותנים לקהל להחליט מה הוא רוצה לראות, וממתגים אותך כ'מנחה ללא הגבולות' ", הוא אמר לו בחיוך רחב, בעודו מוסיף שהתכנית תחזור לשידור ברגע שיחלים מהכוויות הקשות שעטפו את כל גופו. המנחה נכנס לדיכאון עמוק והתמכר לאלכוהול וסמים קשים, כדי לדכא את הכאב העצום שחלחל לתוכו ככל שההחלמה התעכבה; הא רצה לחזור, הוא מוכן לעשות הכל, הכל בשביל התהילה והאהבה העצומה, ולא מעניין אותו מה הקהל יחליט שעליו לעשות, הוא יעשה את זה. ההחלמה הגיעה והתכנית חזרה, והמנחה מצא עצמו מול קהל שואג ומעודד שמוחא כפיים בהתלהבות. הוא נשם לתוכו את הרגע הזה, שאליו הוא ייחל במשך כל כך הרבה זמן, את הקהל המריע, את הבזקי המצלמות, אפילו את הלהקה המחורבנת שהמפיקים בחרו. מימינו הוצבה תיבת הגרלה שהוכנסו לתוכה פתקים ובהם בקשות שהקהל כתב. הוא ערבל את הערימה, והרים פתק אקראי. בפתק היה רשום, באותיות גדולות:

"אם אתה כל כך נאמן לתכנית הזו, למה שלא תירה בעצמך בשידור חי? :)" 

המנחה בהה בפתק ובהה במוניטור. 45% אחוזי צפייה בהו בו בחזרה וראו איך ההבעה שלו מתחלפת מהתרגשות להלם מעורב בזעזוע. "אהיה חייב לעשות את זה", חשב לעצמו המנחה, "זה יסמל אותי כמנחה ללא גבולות, אחד כזה שיזכרו תמיד." המלאך על כתפו הימנית אמר שזה יפרוץ את כל הסכמי המנחה-צופה הבלתי חתומים אך ברורים לכול, וזה יזעזע את בני הנוער וכולם יודעים איזה כוח יש לך בידיים כרגע, והשטן על כתפו השמאלית אמר רק שלוש מילים: "הכל בשביל התהילה". המנחה התעשת על עצמו והקריא בקול את הפתק. צעקות הפתעה והלם נשמעו מהקהל, וזקנה בשורה השלישית התעלפה. באוזנייה הוא שמע את המפיק צורח על העורכים ההמומים לארגן "עכשיו, לפני שבורחים לנו הצופים" אקדח שיוגש למנחה, והוא שמע גם את העורכת הראשית מנסה לשכנע אותו לא להסכים לפתק הזה, להתנגד נחרצותץ ולהגיד שכאן עובר הגבול. רק קוראי השפתיים יכלו לקרוא את מה שהמנחה אמר לעצמו, שוב ושוב, "הכל בשביל התכנית, הכל בשביל הצופים, הכל בשביל האהבה". 47% אחוזי רייטינג, כי כששומעים שבנאדם עומד לירות לעצמו בראש בשידור חי כולם מתחברים למסכים, עצרו את נשימתם בתדהמה בעוד המנחה קיבל לידו השמאלית את האקדח, ובהה בו למספר שניות. החיוך שעטף את פניו באותו הרגע יעטר את כל שערי העיתונים למחרת. "חיוך של פחד", יתאר הכתב ממעריב, בעוד הכתב מידיעות אחרונות יקרא לזה בביקורתו "חיוך של מטורף אובססיבי לתהילה". המנחה הסתכל על הקהל, שבהה בו בלי למצמץ לשנייה. 

"תודה לכם.", הוא אמר, וטען את האקדח. פתאום, שולמית הפסיכולוגית פרצה לבמה והתנגשה במנחה בכל הכוח שיכלה, משקפיה העגולים נופלים על הרצפה ונשברים תוך כדי. "תעצור את עצמך, אייל! אתה לא חייב לעשות את זה! תשלוט בשדים שלך, אל תיתן להם לשלוט בך!"' היא צעקה וטלטלה אותו באקט של ייאוש. הוא בהה בה יושבת עליו, ואמר לה בכנות שמהזווית הזו היא דווקא די יפה. שולמית הסמיקה והתחילה להגיד "טוב, תודה רב - לא! לא!" בעוד אייל הצמיד את האקדח לגרונו, נעמד על רגליו בעודו מעיף את שולמית לצד, ועצם את עיניו בעודו לוחץ על ההדק. 

הבום הרעיד את כל האולפן. בחור בשורה החמישית יכל להישבע לכל מי שרק הקשיב שהמנחה הועף אל מאחורי הקלעים בחבלים בלתי נראים ברגע הירייה, אבל הוא למעשה שיקר, כי הדם התחיל להתפשט לכיוון המושבים התחתונים בעוד שולמית ממררת בבכי של אדם שיודע שהוא יכל לעצור את זה אבל לא ראה את כל הסימנים. הקהל בהה בשתיקה מצמררת באייל בזמן שהוא קרס על רגליו והתחיל לפרפר פרפורים אחרונים של אדם שנורה מטווח אפס ישר לתוך הראש. הוא ניסה לקום על רגליו, בכוחות שאיש אינו יודע מאיפה הוא גייס, וניסה להצדיע לקהל במחווה אחרונה אבל נפל ומת בעודו מניף את זרועו ספוגת הדם לכיוון מה שהיה פעם הראש שלו. 

אייל צדק, בסופו של דבר. הוא באמת מוכן היה לעשות הכל בשביל התהילה, הוא הבין את זה, והפנים כשהוא לחץ על ההדק, חושב על הביקורות המהללות של מחר בבוקר, מת עם חיוך על הפנים.

יש שם מישהי בשבילי, זאת אני יודע. חייבת להיות, חייבת להיות.

איני יודע היכן אפגוש אותה, בכל מקום זה יכול לקרות

בסופרמרקט, שם הכל בזיל הזול

או בתחנת הרכבת, שם רעש הקטרים גדול

או אפילו בחתונה של האיש הכי עגול

איך היא תיראה, גם זו נותרה חידה, אך כולי מלא תקווה

שלא תהיה נפוחה ומלאה, אך שלא תהיה שדופה ורזה

שחיוכה יאיר את כל העיר, שתיפתח בפנינו, כמפה גלויה

שתמיד תהיה מאושרת, לא משנה כמה גדולה תהיה הסערה

לא רזה, ולא גבוהה, מין כזו, בחורה טובה.

בוקר וליל אני מחכה ומחכה

ואת המישהי שבשבילי, אינני מוצא
אז לי נותר רק לייחל, לרגע המטלטל

שבו אפגוש את אותה בחורה

העיקר שיקרה, ולא חשוב מתי

כי אמא כבר עצבנית עליי

הקליע הזה, אחד ממיליארדים שיוצרו במפעל הנשק הגדול, ריחף באוויר, במסלול שרק היורה שלו ניסה לכוון אותו אליו, נע בקצב המהיר שלו, שגרם לזמן מסביבו להאט בדרך מוזרה. הקליע חתך את האוויר ופגע, ישר בין הצלעות של החייל. פגיעה במטרה. יש רגע של שקט גדול, ואז החייל נופל אחורה, אל תוך התעלה שמתוכה הוא ירה על המטרות שלו במשך כל היום וכל הלילה. רגע אחד של חוסר ריכוז בגלל מטוס שקרע את השמיים במהירות עצומה, וזה המחיר שהוא נאלץ לשלם, קליע בין הצלעות. זו אחת המטרות שמציבים לך בבי"ס לקצינים, במבחני הירי: לכוון לנקודות התורפה; בצוואר, בין הצלעות, ובירכיים. בכל אחת מהנקודות האלה עוברים עורקים מהותיים ומשמעותיים שאם הם נפגעים, היריב מאבד דם במהירות והדרך מרגע הפגיעה אל האור הגדול שרואים בקצה המנהרה החשוכה והמדממת קצרה, כל כך קצרה שאפילו הכאב כמעט לא מורגש, המערכת הפיזית מבינה שמשהו רע קרה ופשוט מתמוטטת כמו מגדל קלפים. הקליע הקטן הזה, ששוקל בקושי 0.065 גרם יכול ליצור כל כך הרבה נזק בפגיעה מדוייקת אחת שאפילו כשהמפקד מסביר עליו ועל הסיכונים שיכולים לקרות אם והוא פוגע בלוחם, כולם משתתקים, כל אחד והמחשבות שלו.

שדה קרב זה לא משחק ילדים, זה לא משנה אם זה בסמטאות של בינת' ג'בל, בשדרות הענקיות של טריפולי, או אפילו בשדות של עיראק, והלוחמים מבינים את זה מהרגע הראשון שהמסוק נוחת בשטח וכולם רצים ממנו בשיא המהירות לפני שטיל סובייטי יפוצץ אותו לחתיכות. השטח עמוס במתח שקשה להסביר אותו, והאוויר מלא בריח של אבק שריפה ומוות שמרחף באוויר, צופה בלוחמים משני הצדדים ומחכה להכות, לקטוף חיים כאילו הם פרח קטן בערוגה ולא משהו הרבה יותר גדול מזה. והפחד גדול מנשוא. כל לוחם יגיד אחרי הקרב הזה, שאליו הם התכוננו בחודשים האחרונים, שהדבר הכי משפיע בלחימה זה פחד. רגע אחד של היסוס והכל יכול להתפוצץ. צריך לפעול ומהר כי אחרת תשלם על זה, בין אם בפציעה ובין אם בחיים שלך, המחיר ישולם ולא תוכל לעשות כלום לגבי זה, זה גורל. בשדה הקרב אין פרצופים מאחורי המעשים, יש רק יריות הדדיות ולא משנה מה, חייבים לפגוע בצד האחר. הכל מתטשטש, הכל. האהבה שהשארת בבית, האוטו שקיבלת מההורים, הלימודים שתטוס אליהם עוד כמה שבועות. זה עניין של הישרדות, ואף אחד לא רוצה להיות הזה שיישאר לבדו ויתבונן בשטח ההרוס והמדמם שמתחתיו ויבין שהגיע תורו למות. זה דבר שאף אדם לא רוצה לחוות, התחושה הזו שהנה עוד שנייה הרימון הזה יתגלגל לכיוונך ומהחיים שלך והגוף שלך יישארו רק פירורים שרופים, תזכורת אחרונה לקרב שבו הכל היה נגדך. אז אתה נותן כל מה שיש לך, כל כדור וכל כיוון משמעותי, כי אחרי הכל אתה נלחם בשביל מטרה גדולה ממך ואתה רק חלק קטן מדבר ענק, לא משנה אם המפקד אמר ש"כל חייל וכל כדור משפיע". 

וכולם נלחמים בכולם והכדורים שורקים והחיילים צורחים והכל מתגמד לעומת האירוע הזה, הכל כך קטן ומהיר שאתה אפילו לא רואה שהוא מגיע, ורק כשאתה מסתכל למטה, אל המדים ספוגי הדם שמתפשט לאורך כל גופך וההכרה נעלמת לאט לאט ואתה שוקע אל המוות הממתין, אתה מבין שהקליע הזה ריחף באוויר במסלול ובמהירות משלו ופגע דווקא בך, מכל הצוות. ואין מקום לשאלות ואין מקום להתנגדות, כי כולם כל כך שקועים בקרב שרק כשאתה קורס אל תוך התעלה הם מבינים שהנורא מכל קרה, ועד שהם מחליטים לנסות להציל אותך אתה כבר מזמן לא שם, אתה חותם על השחרור בגן עדן ומתכנן להיות בעננים שמעל קוסומוי. 0.065 גרם של חומר נפץ ועופרת, משקל קטן שכמעט ולא מורגש עד שהוא פוגע בך, והופ, אתה חלק מהסטטיסטיקה הנוראית הזו של הנופלים בקרב, וכמה פחדת וכמה שקשקת וכמה שרעדו לך הביצים, החלטת ללכת אל הקרב הזה בעיניים פקוחות ובחסימה של המחשבות של "אולי היום אמות", כי תחושות השליחות והמוטיבציה השכיחו את זה, השכיחו את כל מה שהביא אותך אל הרגע הזה, שנפלת אל התעלה כמו בובה שנפלה מיד של ילד קטן; השכיחו את היום האחרון בתיכון, איך שכל החברים ישבו על החומה ושתו בירות ובכו בפעם האחרונה שזה עוד היה מתאים, את הנשיקה הראשונה שלך ואת הפעם הראשונה שלך עם זו שאהבת מאז כיתה ח', את המבט רווי הדמעות של אמא ביום הגיוס ואת השיחה עם אבא בערב לפני, את כל החיים שלך שחלפו בסרט שהורץ בהילוך מהיר בעוד שקרסת עם הרגליים קדימה אל תוך התעלה, והכל סביבך נעלם כאילו מישהו פרש שמיכה ענקית מעל שדה הקרב. "דבר אחד שאני יכול להגיד לך זה שאתה חייב להיות חופשי", שמעת את הביטלס שרים בדרך לבסיס ולא בדיוק הבנת מה הפירוש של זה, אבל מכל המשפטים ששמעת בכל ימי חייך דווקא זה מהדהד באוזנייך, בהילוך איטי, עד שהתיפוף של רינגו נעלם אל תוך השקט של המוות. כל הצוות מסתכל עלייך נופל בהילוך איטי ושי הקטן מתחיל לצרוח ולבכות ולקרוא בשמך, "לאון! לאון! יא בני זונות, יא בני זונות", הוא צורח ומתחיל לרסס בכדורים את כולם, עיוור בגלל הכאב שמתחיל לחלחל לתוכו, עד שתמיר המפקד תופס אותו ומשכיב אותו על האדמה הרטובה מדם וטיפות גשם שהתחיל לרדת בדיוק איך שנפגעת, כאילו שהשמיים לא רצו שזה יקרה. כל הצוות מסתכל על תמיר ושי ששוכבים על האדמה הרטובה ובוכים כמו תינוקות, והם מוציאים חצי גוף מחוץ לתעלה ומסתכלים עליכם ומצדיעים, כאילו שהעולם קפא וכאילו שזה לא אמצע שדה קרב מסוכן. 

מר בחור.