זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא רכב על האופניים הכחולות שלו בלי מטרה, עד שהמוזיקה תיגמר. היא אמרה לו שזה לא הוא, זו היא. איזו קלישאה מחורבנת, עוד אחת לאוסף בפינת החדר שלו. הוא מאס בכל הדברים הקטנים וחסרי החשיבות האלו, במשחקי הלבבות הקטנים, ועכשיו הוא מחפש את הדבר האמיתי, אז הוא עולה על האופניים ונותן למוזיקה לקחת אותו. אין לו ציפיות בדרך החדשה הזו שהוא יצא אליה ולא צריכות להיות לו יותר מדי, הוא פשוט צריך לסמוך על עצמו לפני הכל. תמיד זה הוא מול עצמו בסופו של היום, עם המראה הזו שנשענת על השידה החומה בחדר שלו והעיניים האלה והבדידות הזו שלפעמים אוכלת את עצמו מבפנים ולא נותנת לו את האפשרות לנוח באמת. הוא לא רוצה להישאר לבד בסוף היום, מול המראה הזו בחדר הזה בעיר הזו. הוא זוכר את הפעם ההיא שבה הוא נכנס לכיתה וכל הערסים קפצו עליו ופשוט זיינו אותו במכות רצח אבל הוא גם זוכר את הפעם ההיא שבה הוא עומד על הגשר מעל מסילת הרכבת ומתחיל לנשום מחדש. זה מה שהוא תמיד צריך לזכור ואיכשהו תמיד שוכח, שיש גם את האזור האפור בין השחור ללבן. לא הכל כמו שזה נראה כרגע וזה תמיד אחרת בדרך שונה ממה שהוא מצפה. זה לא שהחיים מאכזבים אותו בזמן האחרון, הם פשוט מתנהלים בדרכם המיוחדת והוא זה שבוחר להתאכזב מזה ולא מבין שהכל לטובה. רסיסי אופטימיות נשארו בו מאותה תקופה מטורפת ומחזקת אבל הם מוחבאים עמוק עמוק מתחת למסכות על גבי מסכות על גבי מסכות שגורמות לו להרגיש כאילו הוא בנשף מסכות עם עצמו. הוא משקר לעצמו כשהוא נאנח כמו ספרן אמיתי ואומר שטוב לו ככה כי הוא תמיד ירצה טוב יותר, מהסיבה הפשוטה שמגיע לו טוב יותר ממה שהיה לו עד עכשיו. הוא כל כך התעייף, כל כך התעייפתי, מכל הדברים האלה. הוא מגדיר את זה כ"משחקי קקה" וחוזר ואומר לי שאנחנו בני 20 ושמגיע לנו יותר. מגיע לנו יותר מגיע לנו יותר מגיע לנו יותר. הוא צודק, באמת מגיע לי טוב יותר. מגיע לי יותר בכל בחינה, ואם אני צריך לעלות על האופניים שלי ולשמוע את המוזיקה של הנפש עד שהיא תיגמר, זה מה שיהיה. מגיע לי יותר, מגיע לנו יותר. אל תתפשרו, שלא תעזו להתפשר על פחות ממה שמגיע לכם. 

הבלוג הזה יגיע עד 22:20 לפאקינג 50,000 כניסות. אתמול והיום המספר בתחתית הבלוג הלך וטיפס מ49,800 ל49,998, המספר שעליו הרף עומד כרגע. אני מרגיש כמו אבא גאה שרואה את הילד שלו הולך את הצעדים הראשונים ומתרגש כמו לא יודע מה. הבלוג הזה באמת מקור גאוותי בשנים האחרונות ועברתי הרבה בזכותו תהליך די מדהים של התפתחות ביני לבין עצמי ועם העולם, אני מניח. אז תודה שנשארתם ותודה על האהבה שאתם מפציצים אותי בה, היא באמת מחזקת אותי, והיא באמת הדדית. לחיי ה50,000 הבאים :)

-

Sun King אומר/ת:

 חחחח

 אני נורא מפחד להתקשר אליה 

כפיל ממושקף אומר/ת:

 כי מה?

Sun King אומר/ת:

 כי היא טובה

כפיל ממושקף אומר/ת:

 גם אתה

Sun King אומר/ת:

 ואני רגיל לזה שמגיע לי רע

 קיבלתי רק רע בנאדם, מכל מישהי שהייתי איתה. היה גם טוב אבל הרע ניצח. ואני לא כזה מכיר אותה, אבל היא מסוג הבחורות שתמיד חלמתי על להיות איתן.

עדיף להיות מאושר ולבד,

 מאשר ביחד ואומלל. 

(הגדרת אושר מינימלית, אבל זה הדבר הרגשי הכי חזק שהוצאתי בשבועות האחרונים, אז יש לי סיבה להתגאות בעצמי.) 

-

אני קורא את הכותרות על הילדים המסכנים האלה שנשרפו אתמול עם אבא שלהם ולא מעכל בשיט. משפחה שלמה נמחקת בגלל מטען של פלאפון מזדיין. אני לא יודע מי אחראי על מה שקורה פה, אבל באמאשלך, תרגיע קצת עם האסונות, האדמה היא בשביל החיים. 

יש מין תחרות שקטה ביני לבינו. מי יותר חזק, מי יותר גבר, מי יותר טוב. זה מרגיש קצת כמו לרוץ במסלול עם בנאדם לאותה מטרה ופתאום הוא נכנס לך למסלול, מסתובב במקום ורץ מולך אבל הפוך, מקניט אותך, ומסתובב ומנסה לרוץ מהר יותר ממך. בשבוע האחרון באתי לעבודה ערוך למלחמה שקטה ובלתי מובנת, אבל היא קיימת. אין ספק שמדובר במלחמה בסבבים חוזרים ונשנים. אנחנו עובדים באזורים אחרים באותו מקום עבודה ורק מדי פעם אנחנו נתקלים אחד בשני, זורקים חיוך, מוסיפים טפיחה על הכתף, משדרים כאילו הכל כרגיל אבל כשזה רק אני והוא הכל מתהפך, הקלפים נטרפים מחדש והמשחק מתחיל מחדש. הוא מקדם חיילים לשדה הקרב, אני מחזק את ההגנה. אנחנו צריכים לעבוד ביחד פעם בכמה שבועות. הוא כמובן מנסה להעמיס עליי כמה שיותר, ואני מנסה לעשות את העבודה כמה שיותר מהר וטוב שאני יכול, כדי לגרום לו להתבאס על הצורה של עצמו. אני לא שונא אותו או כועס עליו, אני משתעשע מהסיטואציה הזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וקצת עצוב, כי הוא עייף אותי מאוד השבוע וזה לא צריך להיות ככה, המשחקים האלו. צריך קצת יותר בגרות משני הצדדים, אין צד אחד יותר טוב מהשני. שניהם חרא בדרכם. קטלגתי השבוע מאות אם לא אלפי דיסקים, והוא תמיד מצא איך להכניס לי בקטנות ולחדור את החומות שאני מקיף את עצמי בהן. אני צריך לשפר את הקטע הזה אצלי. נכון לעכשיו אני נח, אוגר כוחות לשבוע הבא שיהיה רגוע יותר מהשבוע הזה. תודה לאל שעברתי את זה, ונקווה שמירוץ המכשולים הבא יעבור בצורה יותר חלקה. 

עריכה, שישי: יש דברים חשובים יותר, ויש אנשים חשובים יותר מזה. אסור לי לתת לזה להשתלט עליי. עמדתי היום במין תצפית כזו ובהיתי על החיים החדשים והגדולים שלי. אני לא מעכל את זה עדיין, וככל שלוח הזמנים יתקדם לקראת עוד כמה שבועות הלאה, יהיה מוזר בהרבה. אבל עוד מעט התחלה חדשה והפי-אנדינג לתקופה הזו, וההוכחה היא החיוך הזה למטה. הכל טוב, ואפילו החיוך אמיתי.