זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אחרי שהיא אומרת את זה המילים מרחפות בינינו, מחכות שמישהו יצוד אותן עם הרשת שלו, יוצרות קו רקיע חדש בשמיים של העיר הגדולה. אין לי מושג מה להגיד, מה אני מבין בזה בכלל? אהבה זו מילה קטנה, כולה ארבע אותיות, אבל דבר גדול. אני יודע שאני אוהב כמה דברים בעולם הזה, כמו את המשפחה שלי, הכלבה שלי, ומוזיקה, ואוכל, וכתיבה. ואותה, שרק לפני פחות מחודש הייתה עוד פרצוף זר ברחוב, והנה עכשיו היא אוהבת אותי, איך אני יכול לאהוב? זו רק ההתחלה, ומחשבות מתפוצצות בראש שלי והלב שלי תיכף מזנק מהחולצה ושוכב בינינו, על המדרכה מכוסת הפרסומות של בתי הזונות ונערות הליווי. אותי. היא בטח מדמיינת. אני לא מאמין שאפשר לאהוב בנאדם בשלב כל-כך מוקדם, אבל אני יודע שכיף לי איתה, ושהיא עושה לי טוב ושהיא משהו שרק עוד זמן, זה יכול להיות חודש, שבוע, אפילו שנה לצורך העניין, אני אבין כמה הוא חשוב וכמה שהוא, במובנים מסוימים, מציל אותי מהתקופה הזו, המסובכת והדביקה, שהזמן מרגיש בה כאילו הוא לא ממהר לשום מקום, והכל עומד במקום. אז אני מחבק אותה, כי מה אני כבר יכול להבין בארבע האותיות האלו, ובוהה בכלום, ואומר עוד יותר כלום. השתיקה שלי מנצחת את המציאות שמסביבנו ומוחקת את המדרכה המגעילה שאנחנו עומדים עליה, את הבניינים עמוסי המרפסות והמחלות שמקיפים אותנו, ומשאירים אותנו לבד בעולם, במין בועה של שנינו. אני מחבק אותה ותוהה האם זה מה שסיפרו לי עליו כ"אהבת אמת", א-לה יאיר לפיד וג'ל, או סתם זוגות קיטשיים שנתקלתי בהם לאורך השנים. האם זה, בעצם, מה שיש לאהבה להציע לי, והאם הדלת הקטנה הזו נפתחת ברגעים האלה ממש ותחשוף בפניי עולם שהייתי קרוב להכיר כל השנים ואיכשהו זה התפספס, והאם זה סוף טוב, או לפחות התחלה שלו?

הוא שוכב שם, בפנימית ג', עם חוטים לאורך גופו ומכשירים מצפצפים מסביבו, וזה מזכיר לי את המערכון הזה של מונטי פייטון, ואני מחייך לעצמי. קארמה זה דבר מוזר ומסתורי, זה הלקח העיקרי בימים האחרונים. צריך להיזהר במה שאתה מאחל לאחרים Because you just might get it בעצמך. ובכל זאת, ציניות הצדה, זה לא הכי קל, המצב הזה. עם כמה שאנחנו מתבדחים על זה ועם כמה שזה נורא קל לכולנו, לי אישית זה בעיקר מוזר, לראות אותו ככה ולהבין שאין שינוי במצב שלו, אבל כשיהיה אז הכל ישתנה, ואני לא יודע עד כמה אני מוכן לזה, אם בכלל אני צריך להיות מוכן. מוות זה משהו שקורה, והדעיכה של סבא שלי בחודשים האחרונים הייתה ברורה. הרעידות בידיים תמיד היו, כמו גם הטירוף והאלימות, אבל בפעמים שנפגשתי איתו היה לי נדמה שהוא מקבל את הזיקנה לחיבוק חזק. השיער כבר לא נצבע כמו בעבר, והמוטיבציה לקום בבוקר לא קיימת. כאילו שהבנאדם מוציא מהארון שמיכה שכתוב עליה "זיקנה" ונרדם לאט לאט בתוכה. לפני יומיים הוא נרדם במיטה שלו ולא התעורר מאז. ההגדרה הרפואית זה שבץ מוחי, ותרדמת זה המצב שלו כרגע. נאמר לנו שכל יום שאין שינוי משמעותי זה יום רע, אבל אני לא יודע לגבי ההגדרה הזו. היה לו רע בשנים האחרונות, אז אולי סוף זה בעצם משהו טוב בשבילו ובשביל כולנו. לא יודע, הימים האחרונים מרגישים כמו איזה טריפ הזוי ומשעשע, ואני לא בדיוק יודע איך אני מרגיש לגבי הפצצה הזו שנחתה לנו במרכז החיים, אבל הסוף יהיה טוב. הסוף תמיד טוב. 

היה לנו חלון בבית שדרכו יכולנו להגיע לאן שרצינו. הכוונה היא שאם הייתי חולם על להיות ביקום שבו המאכל הלאומי של כל המדינות היה פיצה עם תוספת תירס, הייתי יכול לדלג מעבר לחלון הזה והייתי מגיע ליקום הטעים והעסיסי הזה, בלי כל הבלגאן של להוציא דרכון לפני ואפילו בלי לחפש דרקון שייקח אותי לשם. זה היה מין סוד של כל בני המשפחה, פשוט כי כל אורח שהגיע, ואיך לא, ניסה להגיע ליקום שהוא רצה להגיע אליו, סיים עם עצם שבורה בגלל הנפילה מקומה שנייה. כזה החלון הזה היה, נאמן לבני משפחתו. הקטע הבעייתי היה שאם אתה לא מספיק להגיע אל החלון בחזרה בזמן, אתה נתקע באיפה שזה יהיה שהגעת אליו, והדרך הביתה תיפתח מחדש בזמן אחר, לא מוגדר.

לילה אחד כשהגעתי מהירח אחרי טיול האבנים הקבוע שלי הרגשתי תוך כדי הדילוג חזרה דרך החלון יד שנדבקת אליי. ניסיתי להשתחרר ממנה, להסביר שזה לא משחק ושהכל יכול להיהרס מאוד בקלות אם מנפצים את הרצף הזה בין זמןחלל, אבל שומדבר לא הזיז לה, וככה היא נדבקה איתי עד היקום שלנו. כשהגענו הגוף שהיא שייכת לו אמר "רגע, אני חייב להשתין", והלך לכיוון אקראי. "כיוון שני, כיוון שנ- לא, השני, תסתכל לאן אני מצביע, כן, כמעט.. עכשיו תדליק את הא- לא, זה הבוילר, יופי", הסברתי לו. כשהוא יצא הוא התיישב מולי והכתים את הספה עם אבק דרך שהוא הביא איתו. "אני אישכוכב, מה נשמע?" הוא מחייך לעברי, ואני מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו. היו מקרים שחשבתי שהכל יתפקשש תוך כדי התהליך, אבל לא קרה באמת שהתפקשש, אז ישבתי מולו ושתקתי, כי לא באמת ידעתי מה להגיד ואיך להתנהל במצב כזה. אז כרגיל, בחרתי לשתוק ולתת למציאות להשתנות ולהתעצב סביב השתיקה שלי, למרות שבתכל'ס, זה לא היה ככה, ולקח לי הרבה יותר מדי זמן להבין שהמצב לא משתנה בהתאם לאי עשייה, אלא רק אם עושים. זו הייתה מין התעוררות רגעית שבסופה היה לי ברור מה אני צריך לעשות. אישכוכב בהה בי ומצמץ בבלבול, ואז אמרתי לו שאנחנו ננסה למצוא את הדרך לבית שלו ואנחנו נמצא בסוף, לא משנה כמה זמן זה ייקח.

קפצנו דרך החלון הלוחזור, ובלי הפסקה. הגענו ליקום של הפיצה וליקום של המבורגר ואל יקום שבו כל הזמן יורד גשם ויקום אחר שבו השמש לא שוקעת אף פעם, ואפילו ליקום שיש בו שלום, אבל בין כלבים לחתולים, כי בחייכם, בין ישראל לפלסטינים זה מוגזם מדי אפילו בשביל הסיפור הזה. החלון היה אכזרי באופן אירוני, והביא אותנו לארבעה ירחים שונים עד שהביא אותנו לירח שאליו היינו צריכים להגיע, כשהגענו השמש כבר הטילה את הצל שלה על כדור הארץ, ואישכוכב נשכב עייף מהמסע על האדמה המאובקת. החלון עמד להיסגר, לראשונה לאורך המסע המוזר הזה, וקמתי מהישיבה המזרחית שלי במטרה ללכת. אישכוכב תפס אותי מהר והתחיל לצייר בית על החול שעל הירח. בהיתי באצבעותיו הסגולות יוצרות מציאות חדשה בשבילי, עם דלת, חלון קטן ורקפת בודדה בגינה, והרגשתי הכי בבית שהרגשתי זה המון המון זמן.

היא יוצאת מהבית עם הידיים בכיסים של המעיל, ועדיין קר לה. אולי הליכה תחמם אותה? הרוח שמרעידה אותה מתנגדת לרעיון הזה, מנערת אותו הצידה ומזלזלת בשניהם יחד. לאט לאט היא מתרחקת מהבית ומגיעה אל החניון שצמוד לחוף הים. היא רואה את המכוניות האלה עם האורות הכבויים ועם הבחורות עם המבט הכבוי שיוצאות ונכנסות מהן, ותוהה איך הן מסוגלות כל כך בקלות למכור את עצמן, את אהבתן, רוחן וגופן לבחורים עם מבטים לא מאמינים בעיניים בכזו מהירות. איך הן מסוגלות להיכנס אל המושב האחורי ולהתחיל לענג אותם ולראות מלמטה את עיני העגל הפתטיות שלהם, בוהים בהן עולות ויורדות, עושות את זה כאילו הן באמת אוהבות אותם, ואז יוצאות מהמכונית, שוטפות ידיים בבקבוק המים, נאבקות בבחילה המזעזעת הזו של אחרי העבודה הקשה. 

היא ממשיכה ללכת לאורך הים, מולה אנשים שמנים ורזים גוררים את רגליהם לאנשהו. חלק רצים מהר, ממוקדים, משאירים מאחוריהם ענן ריח חמוץ של זיעה ואי השלמה עצמית. חייבים לרוץ מהר לרוץ מהר לרוץ מהר, כאילו אם הם יעצרו הצללים השחורים האלה של השנאה והפחד מעצמם ישיג אותם, ואז הכל ייאבד. אז הם קונים נעליים ובגדים בכסף שאין להם, שומעים מוזיקה שלא בא להם, ורצים בקצב שלא טוב להם, ורצים מולה במבטים מאושרים כי הם בטוחים שזה מה שטוב להם. רק לפני כמה ימים היא ראתה איך אנשים מתחילים להתמוטט כמו זבובים, אחד אחרי השני, במרתון. ולא היה כל כך מאוחר, הבוקר בקושי התחיל, וכבר הם התמוטטו מעולפים עם בקבוקי מים בכפות ידיהם המיוזעות וסרטים צבעוניים על ובתוך ראשיהם הפועמים והאדומים. נשמעו סירנות וצעקות ובלבול מיוזע של האושר שבמרתון ובריצה ביחדנס, באיזה-כיף-מזוין ומזויף. אפילו הזוכה במקום הראשון לחץ את ידו של האחראי והקיא את הנשמה ברגע שהוא הסתובב. 

מטוסים חוצים את השמיים השחורים של הלילה הצפוני ומשאירים אחריהם ניצוצות אור. הם טסים כי אמרו להם, כי הם צריכים, כי המצב לא בסדר. הם טסים מעל הבתים עם הגינות והבריכות ואתרי הבנייה שכל אותם פועלי בניין מבינים בינם לבין עצמם שזו הפעם האחרונה שהם יצליחו להיכנס לבית כזה בלי שיזרקו אותם לכלא, מסיימים יום עבודה וחוזרים לגור בבית שיש עליו צו הריסה מהמדינה, מעל המצבות של כל אותם זקנים וצעירים שרצו מהר מדי או סתם חיו את חייהם ואז מלאך המוות נכנס וביקש כוס קפה ואת הנשמה, ומעליה, שהולכת בערב הקר מדי הזה, רואה אותם ונזכרת שהמפתח של הבית עדיין תקוע לה בכיס של התחת, מזכיר לה שאין כמו הבית, גם אם הכל נראה תחת.