זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

ארבל תמיד אמרה שאם היה לה זנב היא הייתה מכשכשת לקראתי כשהייתי מתקרב. גם כשארזתי מזוודה והלכתי אחרי החלום של לונדון דרך השרוול והלאה אל השמיים השליתי את עצמי שהנה, הנקודה הקטנה והזוהרת הזו למטה זו ארבל שלבשה וסט מחזיר אור ואת הרוח מהזנב המכשכש אני מקבל ישר לפנים. 

היא אהבה להגיד לי שאני זה כל מה שהיא רוצה, למרות ששנינו היינו נורא מבולבלים לגבי הכיוון שלנו בחיים בכלל ואחד כלפי השני. רקדנו אחד סביב השני כמו זוג מצפנים שבורים שאיכשהו תמיד מתנגשים בקירות של הלב. הכרתי אותה בזמן מאוד מבולבל ומוזר בחיים שלי, על החבל הדק הזה בין לימודים לעבודה, ואיכשהו היא הצליחה לעזור לי לצבור שיווי משקל ולחצות את זה בשלום. אני הייתי סופת גשמים והיא הייתה שרב קיצוני. אני הייתי אופטימיסט ריאלי והיא הייתה פשוט ריאלית, בלי האופטימיות הנצחית שלי. אנחנו אולי לא בני הזוג המושלמים אבל בלילות כרתנו בינינו ברית בשתיקה, שנתחבא ביחד מהסערות החיצוניות והפנימיות. 

בלילות הייתי משוטט ברחובות ושואל את עצמי אם אני אמצא משהו שאין לי, הרי תמיד יהיה חסר משהו, אבל לא יכלתי לשים את האצבע על מה זה בדיוק שחסר שם. אז יצאתי וטיילתי עד שנגמרה הדרך והסתיים לו העולם אבל את התשובה עדיין לא מצאתי. הלכתי צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, כמו מצפן שבור ומבולבל. לארבל הייתה נטייה להגיד שאם לא מוצאים סימן שלא צריך לחפש מלכתחילה, היא אמרה את זה בדייט הראשון שלנו בבית קפה ההוא שהספיק להיסגר מאז על שפת הים בנתניה, היא אמרה את זה כשחגגנו שנה במסעדה ההיא באבו-גוש וגם היום, כשקצת הסתבכנו עם למצוא את השער בשדה התעופה. תמיד תיארתי לעצמי שהיא רוצה לבלות עוד כמה דקות של חסד מבולבל איתי, אבל האמת שהיא פשוט אהבה את הריקוד המסוחרר שלנו. היא אהבה את ההתנגשויות מקיר לקיר, היא אהבה את הכיוון מחדש, ואני אהבתי לדמיין את הזנב המכשכש שלה, גם כשהמטוס התרחק והתרחק מקו החוף דמיינתי אותו בין העננים ומעבר לאופק המתקרב. 

(בכנות, האלבום הזה כל כך טוב שצריך להכניס אותם לכלא בגללו.)

היא מסתכלת עליו במבט יורק אש, כאילו שעוד שניה תעבור והנה כל עולמו יבער בכעס קדוש ומודחק. המקום הוא קצה העולם כמו שהכיר אותו והזמן הוא דקה אחת מאוחר מדי. כל מה שנשאר לו לעשות זה להקפיד לצעוד בין תלי העשן והלהבות הדועכות ולחכות לגשם שיכבה הכל, גם את מערכת התופים הפנימית של הנפש. מראש היה לו נדמה שהיא סוס דוהר והוא רק גבעה בדרך, ולמרות ואולי בגלל הוא נשאר והרגיש את הצעדים כובשים ומגיעים לקצה שלו. והנה היא עכשיו מסתכלת עליו במבט יורק אש, ולך תמצא עכשיו מטף כיבוי. החזאים אומרים שהקיץ יהיה חם ושתותחי המלחמה כבר מוכנים, אבל בשדרה הבודדת ביניהם נדמה שהחורף הולם בכל הכוח. כשהיו צעירים יותר הבטיח לה שבשבילה הוא יביא את הכוכב הכי רחוק וכשחזר מקצה הגלקסיה הרחוקה ביותר כשבאמתחתו הכוכב החמקמק מכולם היא בכלל הייתה עם הפנים עמוק באדמה. 

מירוץ של חתול ועכבר מתנהל ביניהם, והתפקידים מתחלפים ללא הרף, ואי אפשר לדעת ידו של מי על העליונה. כשהוא משיג אותה הוא מגיע אבל לא בדיוק, וכשהיא תופסת אותו נדמה לה שעוד רגע אחיזתו מחליקה ונעלמת מהישג ידה. קל לטעות וקל לתהות במצב כזה, על הכל ועל בעצם כלום. שניהם מותשים ורק צריכים את השקט הזה של השינה בסוף של יום, ולאחרונה נראה שזה כאן וזה הושג, אותה נחלה רצויה והכרחית, אחרי שנים של חוסר ודאות. עכשיו אפשר לישון ולהירגע ולאסוף מחדש ולבנות משהו, לחוד וביחד. וזה בדיוק מה שצריך להיות. 

יותר משישראבלוג הוא אתר אני חושב שבשביל הרבה אנשים הוא מין מקום בטוח באינטרנט. אנשים מצליחים למצוא פה את עצמם, לא משנה כמה הם חושבים שהם מוזרים\לא בסדר\משוגעים על כל הראש. אולי זו הסיבה שהפורמט כל כך הצליח (ובתקווה עוד יצליח), הכשרון שלו הוא שהוא אפשר בעצם לאשכרה כל אחד לבוא ולכתוב מה שיש לו בלב ומה שרץ לו במהירות של שור זועם בתוך הראש. בגלל זה כשקראתי בעדכון בוקר של עידוקינן בפייסבוק כתבה שהוא כתב ב"הארץ" על כך שהאתר כנראה עומד בפני סגירה, התמלאתי בעצב ואפילו בקצת ייאוש, כי מה עכשיו, בעצם? איפה אני אוכל לכתוב סיפורים? איזה אלטרנטיבה קיימת לי, לכל אחד פה בעצם, שרק רוצה לכתוב ולהרגיש חלק ממשהו גדול יותר ממנו? 

הגעתי לאתר הזה בגיל 17 וקצת, מאוד מבולבל מעצמי אבל עם אהבה בסיסית מאוד לקריאה וכתיבה. התחלתי לכתוב פוסטים, שגם אם היו טיפשיים, רגשניים ובאופן כללי חסרי אחריות היו מי שאני הייתי באותה תקופה - ילד מבולבל שאוהב להתבטא, לפעמים יותר מדי. לאט לאט הכרתי אנשים ואפילו פיתחתי קשרים חבריים (ואפילו יותר מזה, ככה זה כשיש רוב נשי באתר הזה...) עם אנשים שלא הייתי מכיר באף פלטפורמה אחרת. האתר הזה עזר לי לצמוח ולהתפתח, כבנאדם וככותב. הוא עזר לי להרגיש חלק, להיות יותר חברותי, להיות יותר טוב בכתיבה ואפילו עזר לי להגיע ליעדים שלא חלמתי עליהם, כמו כתיבה של ספר וכתיבה באתרים שלא העזתי לחלום על לכתוב בהם. פתאום הייתי יותר ממי שהייתי עד אז, היה לי שם, היה לי כבוד, הייתה לי מוטיבציה מטורפת ובטחון עצמי מטורף. 

אני מאוד רוצה שהאתר הזה ימשיך לפעול גם אם במתכונת מצומצמת יותר, כי כמו שציינתי בהתחלה, לדעתי זה בית באינטרנט הישראלי להרבה אנשים שפשוט צריכים את זה, בלי לסבך את העניינים יותר מזה. המקום הזה הוא בית לאנשים שצריכים את החיבוק הזה, את התמיכה הזו, את החיבוק המנחם הזה של ה"יהיה בסדר, אתה בסדר". רוב הכותבים פה נמצאים בגיל ההתבגרות וזו בערך התקופה הכי מבלבלת שבנאדם יכול להיות בה, כשהוא מוצף בהורמונים וברגשות ובחלק מהמקרים גם בפגיעה עצמית, כמו באנורקסיה, בולמיה ודכאונות. האתר הזה הוא בית בשביל כל מי שאין לו מקום בעולם החיצוני, וכל מי שצריך את המקום הזה להניח את הראש בסוף הלילה. 

הכרתי פה כמה מהאנשים המדהימים ביותר שיכלתי להכיר, ביניהם האהבה הגדולה שלי, וחברים לכל החיים. אני לא רוצה להתעורר לבוקר שבו ישראבלוג הוא לא חלק מהאינטרנט הישראלי כי פשוט לא מגיע למי שנמצא פה את העוול הזה. אני מקווה שזה יסתדר ובסופו של דבר יימצא פתרון לסיפור הזה. אני מאחל לישראבלוג עוד הרבה שנים כקהילת הבלוגים הגדולה בישראל, כבית לביטוי עצמי של כל מי שצריך את זה. ואם לא יימצא פתרון ויכבו עלינו את האור, נכתוב ונכתוב עד שיסגרו עלינו את הדלת.