זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

רק סיפורים אני נותן לכם. נותן למילים ולמטאפורות למלא את הבלוג הזה מילה אחרי מילה. אם זה מפריע, אז חבל לי אבל זה מבחירה של לשמור את הפרטיות כערך עליון, בין אם בבלוג ובין אם בחיי האישיים, אבל בכל זאת, פוסט על עצמי, לשם שינוי.

חג המצות עבר באווירה טובה. טוב, לא ממש. הייתה אווירה רגועה, בא חבר של ההורים מהולנד, התארחו אצלו ונוצרה חברות אמת (טח.) שכללה ביקורים הדדים, בעיקר שלו אצלנו, כי לא נולד האיש שיטיס את ההורים לאירופה הקרה והאנטישמית. איש נחמד, הסתובב עם המצלמה כל היום, לא הפסיק לדבר. יש אנשים שלא מפסיקים לדבר מתוך קטע של "אולי הם לא ישמעו אותי?", האיש הנ"ל מדבר מתוך אהבה אמיתית לאנשים שסביבו. שימו אותו בתא כלא עם מחבלים רצחניים, תוך חמש דקות הם כבר מצטלמים ביחד. חברותיות מסוג שאני לא מכיר, ואני אוטומטית שונא אנשים כאלה, חברותיים מדי. מתרגם את זה ללחץ ולרצון היסטרי להתחבב, הייתי כמו כלב שמריח לחץ ופחד, הלחץ נדף ממנו כמו גבינה מסריחה (הוא הולנדי וזה, האירוניה). אחרי שהוא עזב את דירתנו הקטנה יצאתי מהחדר, חמוש באוזניות שלי למקרה שהוא ירצה לדבר איתי, יבין שאני לא אשמע אותו, ויפנה אל אדם אחר. על המיטה שכבה אמא והשתעלה בתשישות, אבא שתה קפה בריכוז והסתכל על העציצים במרפסת, תמיד הם נתנו לו שלווה.
חוץ מזה, הרבה אוכל ואלרגיה אחת מפחידה במיוחד, אה כן, ונסיעה לתל אביב. פסח טוב, פסח טוב בסך הכל. 

כשהייתי ילד, אבא היה שם את הדיסק שלה בפול ווליום בכל הזדמנות שניתנה לו. זה הרגיע אותו, זה שימח אותו. כשאני שומע את זה אני מבין, איך לא, שהטעם המוזיקלי המשובח עבר בגנים, יחד עם הצניעות, ומעבר לכך, אני מבין שטוב, טוב שיש אנשים כאלה בעולם. מתחברים לעצמם וזורקים זין על העולם. ככה אני רואה את הזמרת הזו, מעבר לאישה מוכשרת ברמה מטורפת וכדור הרגעה מוזיקלי. משהו בהגשה שלה מהפנט ברמה שאין כבר בעולם המוזיקה. 

עריכה, יום שלישי, 15:40:
אלוהים יודע מה יעזור לנו עכשיו.

יכולות לעבור שנים עד שהוא יראה אותה שוב. אז הם שכבו. פעמיים. התירוץ שלו היה שהגעגועים ישברו אותו עד שייפגשו, התירוץ שלה היה שהיא רוצה להרגיש אותו בפעם האחרונה. אחרי שהם גמרו הוא התלבש ושתה קפה בסלון, והיא המשיכה לשכב בין הסדינים וחשבה שהסקס הזה לא היה במקום אבל זה קרה, אין מה לעשות עם זה. היא לא כל כך אוהבת את זה, זה משגע אותה ומכניס אותה לבלבול של כמה חודשים לגבי הפעם הזו והפעם שלפניה והפעם שעוד תבוא ולמה זה לא נגמר כבר, והוא עבר בין הסדינים של חצי מהעיר ועם הזמן אתה נהיה אדיש לבלבול של אחרי.

יכולות לעבור שנים עד שהם ייפגשו, אז בערב היא יוצאת לבר. לשתות קצת ולשכוח מהצרות, והוא הולך לאותו בר כי יש את ברצלונה נגד מנצ'סטר על המסך הענק ולמי יש כסף להזמין את כל החבר'ה לבירות ופיצוחים בסלון. מובטל הייטק עם מעט ציפיות מהחיים והמון ציפיות בארון, התירוץ של הבוס היה "אי התאמה" אבל שניהם ידעו שהמזכירה התלוננה עליו בגלל הלילה ההוא על השולחן במשרד. היא הזמינה שוטים של וודקה והוא הזמין בירה "מכבי", והשופט היה בן זונה ואיך מסי רץ כל כך מהר. שניהם חזרו בסוף הערב למיטות שונות אבל הדמעות נשפכו באותה דקה של לפני ההירדמות.

עברו שנים מאז שהם נפגשו, והיא מצאה חתן. הייטקיסט מצליח עם לב גדול והרבה חוכמה בין האוזניים. הוא עדיין עובר בין הסדינים ברחבי העיר אבל מתחיל לפנטז על אישה ובית בקיבוץ עם שתי ילדות קטנות. החתונה שלה הייתה אינטימית על שפת הים, עם אחיה הקטן על הגיטרה ואמא שלה ושלו על הכיבוד, הוא רואה את עצמו מתחתן באפריקה מתחת לעץ ענק, כי רק עירוניים מגעילים שלא יודעים מה משמעות האהבה האמיתית מתחתנים באולם פלצני ויקר. ובינתיים הוא התאהב שוב, בסטודנטית צעירה מהדרום, סטאז'רית במשרד עורכי דין, אבל אחרי כמה חודשים זה לא הסתדר, אז הוא יושב בשפת הים עם בירה בין הידיים בזמן שהיא מקבלת
שיחת טלפון מהרופא שאומר לה שיש לה בת בבטן.

בזמן שהוא רץ עם הכלב הגדול שלו במדשאות בפארק ומנסה להרגיע אותו כי הוא תמיד חרמן, היא מגיעה עם בעלה והתינוקת הקטנה בתוך העגלה. הוא מנסה להפריד בין הכלב לכלבת הפודל הקטנה עם הסרט הורוד על הראש והיא מנענעת את התינוקת בין הזרועות ומוציאה את השד הימני, נותנת לה חלב. הכלב רץ לכיוון הספסל שעליהם היא ובעלה ישבו, ואז הוא רואה אותה עם התינוקת בין הידיים. עם כל הזיונים והסטוצים, הוא לא שכח אותה, וגם היא לא אותו. אבל שניהם מסכימים במבט הקטן הזה ביניהם שהחיים לקחו אותם לכיוונים שונים, תינוקות וכלבים, הייטקיסטים וסטוצים של לילה אחד עם סטודנטיות רעבות לאהבה, ואולי יעברו כמה שנים עד שייפגשו, אבל בלי הסקס בהתאם לידיעה הזו של השנים שיחלפו. עכשיו כבר לא מתאים, אז הוא שם את הכלב באוטו ומתניע משם, נוסע לכיוון החיים שלו, אלוהים יודע מה יהיה שם.

היי, תמר.

השנה, בניגוד לכל השנים הקודמות, תחגגי את ליל הסדר בלי משפחתך. אני לא יודע איך ליל הסדר היה אצלכם בכל השנים האלו, אבל אני מניח שהוא היה דתי, וקראתם את כל ההגדה על שיריה ומשליה הרבים. למען האמת, אני לא באמת מכיר אותך באופן אישי אבל החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה לכבוד החג וסתם, כי לפעמים כשקשה עם משהו צריך להגיד אותו, זה לפחות מה שאני מאמין בו.

לא הכרתי את המשפחה שלך עד ששמעתי שבליל שבת, לפני חודש וכמה ימים, נכנסו מחבלים ורצחו את הורייך ואת שלושת אחייך הקטנים בצמאון מטורף להרג אנשים מתוך האמונה שהרבה רוצחים משתמשים בה, שמי שאני רוצח לא ראוי לחיות ואני עושה טוב בשביל האנושות בהריגתו. את הסיפור של המשפחה קראתי בכתבה מיוחדת שעשו עליכם ב"מוסף לשבת", ושמחתי לדעת שיש עוד משפחות כאלה, שמאמינות בהיצמדות לדברים החשובים בחיים האלו ונשענות על ערכים לאומיים שנשכחו אצל רוב הישראלים עם השנים. אבא שלך היה רב אבל גם שירת במילואים, אמא שלך הייתה מורה בבית הספר האזורי, ונראה היה מהכתבה שאתם משפחה טובה ואמיצה, יש שיאמרו אפילו שנדירה.

להיכנס הביתה אחרי פעולה בתנועת הנוער ולראות את המשפחה שלך מתה, ואת שלושת אחייך הקטנים מתחבאים מאחורי הספה, עדים לזוועה, זה אירוע מטלטל מכל הבחינות. בבת אחת נהפכת מילדה בכורה לאמא של האחים שלך, מכורח המציאות הנוראית שנכנסת אליה באותו ערב גורלי.  תמר, הרבה אנשים הזדעזעו מזה. כל הפייסבוק היה מלא בסטטוסים מזועזעים, תמונות של בני משפחתך הועלו אל האתר כחלק ממלחמת הסברה שלא ראיתי מעולם במדינת ישראל, אנשים הלכו ברחוב עם מבט מדוכדך בעיניים. אין ספק שהרצח הזה היווה מין מכת אגרוף לתוך הבטן של המדינה, מין תזכורת אכזרית מאין כמוה שהטרור עדיין פה, ופה כדי להישאר.

אני לא יודע מה מניע אדם לרצוח משפחה, ולרצוח בכלל. מבחינתי, זה פשע שקשה להסביר במילים וזה פשע מחריד ונוראי. אף אדם לא ראוי לסיים על דעת עצמו את חייו של אדם אחר, וזה לא משנה אם המניע הוא אידיאולוגיה שונה משלו, התנהגות שגויה בעיניו של הרוצח, או מקום מגורים. עצם המגורים שלכם בהתנחלות איתמר שם אתכם בקו האש של המחבלים. אין לי מושג איך החיים בהתנחלות, אני בעצמי חי בעיר בצפון והדבר הכי בטחוני שקורה זה מטח קטיושות פעם בכמה חודשים או שנים, אבל אני יכול לנחש שזה לא קל, לחיות בפחד שהאויבים שחיים מעבר לגבעה יזנקו מעל הגדר היישובית ויעשו את מה שהם עשו לך ולמשפחתך. תושבי המדינה כולה, ימניים ושמאלניים, תלאביבים ומתנחלים, כולם זעמו ודרשו את דמם של חלאות האדם שרצחו את משפחתך, ואני ביניהם. לא הבנתי ולא אבין את המניע לרצח הזה, ואיך אפשר בכלל להבין את זה?

שנאה זו מילה חזקה אבל מתאימה במקרה שלך ושל ההיסטוריה הבטחונית הארוכה והכואבת של המדינה הזו, מדינת ישראל. בשנות התשעים מחבלים פוצצו אוטובוסים בלב ערים מתוך אידיאולוגיה של שנאה ותיעוב, ומתנחלים רצחו אזרחים פלסטינאיים במקומות קדושים להם. תסכימי איתי שלכאן ולכאן, מהשנאה ההדדית הזו לא יצא לנו כלום חוץ מכאב. אין לי ספק ולא יהיה בי ספק בכלל שמי שרצח את משפחתך ראוי לעונש הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת, אבל אסור לך ולנו לתת לשנאה להשתלט על המחשבה והמעשים שלנו.

תמר, אני לא שמאלני כמו שאולי משתמע מהמכתב הזה, אבל אני לא מסכים עם כל אותם ימניים שרכבו על גלי הזעזוע של הרצח והפכו אותו לתירוץ לעשות פשעים נגד הפלסטינאים. כשהייתי בגילך ראיתי טילים פוגעים בשדות ליד הבניין שלי ואולם הספורט של בית הספר שלי ספג פגיעה ישירה של טיל ונהרס, אז אני יכול להבין את השנאה נגד אותם טרוריסטים שמקיפים אותנו מכל כיוון ורוצים לזרוק אותנו אל הים התיכון, יש את המשפט בתנ"ך שאומר "הקם להורגך – השכם להורגו", ויש בו משהו נכון אבל משהו שיכול להניע, ובעבר הניע, יותר מדי אנשים לעשות את מה שעשו למשפחתך, רק כי אמרו ככה בתנ"ך.

המון אנשים מציפים אותך בעצות ובמסקנות האישיות שלהם מהרצח הנוראי הזה, ואני לא רוצה להיהפך לחלק מהסטטיסטיקה המעיקה הזו בעיקר כי אני בעצמי שונא שמייעצים לי, אבל יש לי רק בקשה אחת אלייך, למרות שאנחנו בכלל לא מכירים. לא אבין לעולם את הכאב ואת החור העצום שנוצר בליבך ובנפשך בגלל האובדן הענק הזה, ואני מקווה שלא ייצא לי להבין, אבל כמו שראיתי וקראתי מראיונות איתך, הכוחות הנפשיים שבתוכך מדהימים את כל מי שסביבך, והייתי רוצה לבקש ממך להמשיך איתם ולתעל את הכאב והשכול האלו, שמאותו ליל שבת מחריד נהפכו לחלק גדול בחייך, למעשים טובים למדינה ולסובבים אותך. נשארת עם שלושה אחים קטנים ומאז אותו לילה נהפכת להיות אמא שלהם, למעשה. את הכאב תתעלי להפגנות בעד המדינה ובעד ההתנחלויות, אני בטוח שאף פרו-פלסטיני לא ינקוף אצבע מאשימה כנגדך ויגיד שאת סתם מנצלת את מה שקרה למשפחתך, וגם אם יהיה כזה שיגיד את זה, אני חושב שמן הראוי שתתעלמי ממנו – הוא מונע על ידי השנאה שמילאה את הרוצחים שגדעו באיבם את חייה של משפחתך.

ואם בלילות את רוצה להישבר, תישברי אבל מההישברויות הקטנות של הלילה תצמחי ליום חדש, יום של אחריות ענקית שנפלה עלייך, לאחים שלך ולעצמך, היו הרבה יותר מדי נפגעי טרור ושנאה במדינה הזו שהשתגעו לגמרי ולא הייתי רוצה שתיהפכי לחלק מהמעגל הגדול והעצוב הזה. הרבה אנשים מחזיקים ממך ומעריכים אותך, ואוהבים אותך. בכל העולם הזדעזעו מהרצח הזה, גם בישראל וגם בפלסטין, גם באמריקה וגם באירופה. כולם דרשו את העונש המתאים לרוצחים, ואני בטוח שהוא יגיע, אל דאגה. אחרי שקראתי מה הם עשו ומה המניע אני באמת מזועזע הרבה יותר. אני לא יודע מה את חושבת על זה. האם הידיעה הזו שהם נתפסו מרגיעה אותך? מסעירה אותך? אולי בעצם פיתחת חומה גדולה של אדישות שתגן עלייך מכל הסערה הזו, כמו מטריה גדולה?

הערב זה ליל הסדר, וכבר עכשיו כל כבישי ישראל עמוסים באמהות מודאגות ואבות מתוסכלים. תחבקי את אחייך
ותעריכי כל רגע שיש לך איתם, משהו הגן עליכם בערב ההוא, הגנה שמיימית או פשוט ידי גורל, משהו הציל אתכם. תעריכי את זה, תחבקי את החיים ותאהבי כל רגע מהמסע הזה. חג שמח לך ולבני משפחתכם, תהיו חזקים.