זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

האיש האחרון בעולם ישב בחדר. רגע, קצת אחורה. האיש האחרון בעולם נזרק לחדר. הכי אחורה שאפשר, האיש נולד. כדי לכתוב טוב אתה צריך לדמיין שאתה האיש האחרון בעולם. כאילו אין אף אחד שיקרא את זה, כאילו אתה כותב רק לעצמך. אתה צריך לכתוב כאילו עוד שעה אתה תמות וזה מה שיישאר ממך, אוסף המילים הספציפי הזה. אין אפשרות לתקן, אין הזדמנות שנייה, אז אתה צריך לכתוב כאילו זה באמת הסוף. כאילו אתה האיש האחרון בעולם, אתה יושב בחדר ומולך מקלדת. תתחיל לכתוב.  

מנצ'מע, אני מר בחור,

ויש לי יותר מדי חלומות על העבר בזמן האחרון.

בכל צפירת יום הזכרון אני חושב עליו. מתוך כל השמות והתמונות שרצים לי בראש בשתי הדקות האלו אני חושב עליו הכי הרבה. אני לא יודע למה, כי מבחינתי באותו גיל (13) הוא היה רק עוד שם ורק עוד מספר מהחיילים שנהרגו במלחמה הזו. אני לא יודע לנסח את עצמי כשזה מגיע ליום הזה. אני באמת נאבק עכשיו עם האצבעות שלי, מנסה למצוא את המילים המתאימות שיתארו בצורה הכי מדויקת את הרגשות שלי. רק אחרי שהמלחמה נגמרה והחיים חזרו למסלולם הסיפורים של המתים התחילו לצאת ולהדהד בזכרון הלאומי שלנו. פה האבא שיצא מהמקלט להביא שמיכה לילדה שלו ונהרג מפגיעת קטיושה ושם הטנקיסט שפרץ דרך חומות האש בשביל להציל את החברים שלו. ויש את קליין. עד עכשיו כשאני כותב את השם הזה אפילו קשה לי לעכל את מה שקרה שם. עוד שנים קדימה אני אזכור את הסיפור הזה ואני אחנך את הילדים שלי על המורשת של האדם הזה. 

רב סגן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 בגולני, בן 30 מעלי, יישוב בשומרון. בבינת' ג'בייל, כשהקרבות השתוללו מסביבו וחיילים נפצעו ונהרגו נזרק רימון לעבר הכוח שעליו הוא פיקד, ובהחלטה של רגע הוא קפץ עליו. הלוחמים שהיו איתו סיפרו אחר כך שהוא צעק "שמע ישראל" תוך כדי, ואז הרימון התפוצץ מתחתיו. החיילים שלו הרימו אותו למקום מחסה בזמן שהוא נושם את נשימותיו האחרונות, וכשהגיעו הוא הרים מול עיניהם ההמומות את מכשיר הקשר שלו, ודיווח "כאן קליין, אני מדווח, קליין מת", הוא חזר על המשפט הזה שלוש פעמים ואז מת מפצעיו. 

באותו קרב נהרגו שמונה לוחמים, ובבחירה שלו לקפוץ על הרימון הוא סיים את חייו ונתן לשאר הצוות שלו את הזכות להמשיך לחיות. אני מניח שזו הייתה בחירה מודעת. הוא ראה את הרימון, החליט לעזוב הכל בשביל החברים שלו, ופשוט קפץ עליו. הוא לא חשב על כלום והתנתק מכל רגש ומחשבה והתמסר למטרה נעלה ממנו. אין הרבה אנשים כאלו בהיסטוריה, לא שלנו ולא של העולם. כל אחד מהלוחמים עשה הכל כדי לנצח את הקרב, כל אחד מההרוגים היה גיבור, גיבור אמיתי שהגן עליי ועל בני משפחתי ועל עוד מיליוני תושבים בצפון הארץ. אי אפשר לדעת מה היה קורה בקרב אם לא רועי קליין, אבל זה עניין של גורל ושל החלטה גורלית ורגעית שמשנה הכל. הסיפור הזה גורם לי להאמין עוד קצת בטוב שבאדם, שלפעמים שוכח את הכל בשביל משהו גדול יותר ממנו. בזכות אנשים כמוהו יש לנו מדינה, בזכות גיבורים כמוהו יש לנו עתיד. הוא רק אחד מקורבנות המלחמה הנצחית הזו, אבל במותו הוא ציווה על רבים אחרים, וגם בצפירות האלו אני אחשוב עליו ואוקיר לו תודה על מה שהוא עשה בשביל המדינה שלי.

יהי זכרו ברוך

~

24.4, 00:26: 

עוד שש שעות באים לפה מיטב המובילים ומעיפים את כל החפצים שלנו לתוך משאית ונוסעים איתה לבית החדש. אני באמת לא יודע מה להגיד. אני שותק ועושה את מה שמצפים ממני לעשות אבל אני מאוד מקווה שמשנה מקום משנה מזל. לא קל לי, אבל יהיה בסדר. 

אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הֲכִי קָשֶׁה לִי? הַצְּפִירָה. וְזֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת מְמַנָּה, אֲנִי פָּשׁוּט רָצָה כָּל הַזְּמַן מֵהַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי וְהַשְּׁתֵּי דַּקּוּת הָאֵלֶּה מַחֲזִירוֹת אוֹתָם. כָּל הַשָּׁנָה אֲנִי רָצָה מֵהַמִּשְׂרָד לַבַּיִת וּמֵהַבַּיִת לַמִּשְׂרָד וְדוֹחֶפֶת בְּתוֹךְ זֶה מִילְיוֹן פְּעִילוּיוֹת כְּדֵי לִבְרֹחַ מֵהַזִּכְרוֹנוֹת המחורבנים הָאֵלֶּה שֶׁל הָאֵשׁ וְהַפַּחַד, אוֹי הַפַּחַד הַזֶּה שֶׁגּוֹרֵם לֵךְ לְהַרְגִּישׁ לְכַמָּה רְגָעִים שֶׁאַתָּה הבנאדם הַיְּחִידִי בָּעוֹלָם וְגוֹרֵם לֵךְ לְהַרְגִּישׁ אֶת הַלֵּב פּוֹעֵם בוםבוםבוםבום בְּשִׂיא הַכֹּחַ כְּאִלּוּ יֵשׁ לָךְ חַבּוּרָה שֶׁל מְתוֹפְפִים בְּתוֹךְ הָעוֹר. אֲנִי בְּמֵרוֹץ מוּל הַזְּמַן שֶׁקָּפָא. אֲנִי מְנַסֶּה וּמְנַסֶּה לְנַעֵר אוֹתוֹ, תִּרְאֶה אֵת הַנְּכָדִים שֶׁלִּי, כַּמָּה הֵם יָפִים, כַּמָּה הֵם חֲכָמִים, אֶחָד מָהֵם נִהְיֶה מְהַנְדֵס אֲפִלּוּ, אֲבָל אֲנִי קָפָאתִי לִפְנֵי 70 שָׁנָה כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת אָחִי הַקָּטָן עוֹמֵד מָעַל הַבּוֹר. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מְמַצְמֶצֶת אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ, חִוֵּר וְרוֹעֵד עִם הַכְּלוּם בְּגָדִים הָאֵלֶּה עָלָיו, קְצָת בּוֹכֶה וְהַרְבֵּה מַזִּיעַ מִקְצָת חוּם וְהָמוֹן חֲרָדָה. אֲנִי פָּשׁוּט קָפָאתִי שֵׁם, אַתָּה מֵבִין? קְרָא לְזֶה אֵיזֶה פְּסִיכוֹלוֹג שֶׁהָיָה לִי חָרַדְתָּ בִּצּוּעַ, אֲבָל אֵיזוֹ חָרַדְתְּ בִּצּוּעַ מזוינת, זֶה הֶאָח שֶׁלִּי שְׁמָהּ עִם רוֹבֶה מְכַוֵּן לוֹ לְרַגְלַיִם, בּוּם, לְחָזֶה, בּוּם, וְאָז לְרֹאשׁ, בוםבום. הַדָּם שֶׁל אָחִי הַקָּטָן צוֹרֵחַ לְתֻכִּי מֵהָאֲדָמָה גַּם מִשְּׁמָהּ. אַף שָׂטָן עִם צְלָב קֶרֶס עַל הַמַּדִּים לֹא יָכֹל לְהַתִּיר אֶת הֶקְשֵׁר בֵּינִי לְבֵין אָחִי, גַּם עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר עִם סָבְתָא עִם נְכָדִים וְהוּא עֲדַיִן בַּאֲדָמָה הָרְטֻבָּה מִדָּם וּמִדְּמָעוֹת הָזוּ. אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁפַּעַם אִמָּא שֶׁלָּךְ שְׁאֵלָה אוֹתִי מָה הָיָה שְׁמָהּ וְלֹא רָצִיתִי לַעֲנוֹת לָהּ וְהֶעֱמַדְתִּי פָּנִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת. הַזִּקְנָה זֶה תֵּרוּץ טוֹב לְמִקְרִים כְּאֵלֶּה. אַל תִּסְתַּכֵּל עליי כָּכָה, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת יָכֹל לְהָבִין מָה זוֹ מִלְחָמָה. אֵיךְ שֶׁאַתָּה מִתְעוֹרֵר בַּלַּיְלָה וּמִתְפַּלֵּל שֶׁזֶּה לֹא קָרָה וְשֶׁהַטֵּרוּף הַזֶּה הוּא רַק חֲלוֹם רֵעַ שֶׁיִּגָּמֵר בָּרֶגַע שֶׁתִּפְקַח אֵת הָעֵינַיִם. אַתֶּם הֱיִיתֶם אֶצְלִי בַּקַּיִץ שֶׁעָבָר כְּשֶׁנָּפְלוּ לָכֶם רקטות בְּעִיר אֲבָל זוֹ לֹא מִלְחָמָה, חָמוּד שֶׁלִּי. בְּמִלְחָמָה אֲמִתִּית לֹא הָיָה לְךָ רְחוֹב לַחֲזֹר אֵלָיו וְהַבַּיִת סֵפֶר שֶׁלְּךָ הָיָה בּוֹר גָּדוֹל וְשֶׁחֹר. כְּשֶׁאֲנִי חָזַרְתִּי לָעִיר שֶׁלִּי לֹא הָיוּ לִי חֲבֵרִים לָצֵאת אִתָּם כִּי כֻּלָּם כְּבָר לֹא הָיוּ וְלֹא הָיְתָה לִי עֲבוֹדָה כִּי אַף אֶחָד לֹא יָדַע מָה קָרָה לבוסית שֶׁלִּי. סְלִיחָה שֶׁאֲנִי רוֹעֶדֶת כָּכָה, זֶה קְצָת קָשֶׁה לִי לְהִזָּכֵר בְּזֶה וַאֲנִי מַנִּיחָה שֶׁהַשִּׂיחָה הַזּוֹ מֵחֲזִירָהּ הַרְבֵּה מֵהַדְּבָרִים שֶׁנִּסִּיתִי לִשְׁכֹּחַ. לֹא, לֹא, זֶה בְּסֵדֶר. אֲנִי לֹא צְרִיכָה רַחֲמִים וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה אוֹתָם. אַף אֶחָד לֹא רִחֵם עָלֵינוּ שָׁמָּה וְלֹא הֶאֱמַנּוּ לְאַף אֶחָד שֶׁאָמַר שֶׁיְּרַחֲמוּ עָלִינוּ פֶּה. בִּגְלַל זֶה נִשְׁאַרְתִּי פֶּה כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה וְלֹא הִסְכַּמְתִּי לַעֲלוֹת עַל אֲוִירוֹן אֲפִלּוּ לְטִיּוּל בָּר מִצְוָה שֶׁלָּךְ כִּי יָדַעְתִּי שֶׁשְּׁמָהּ לֹא רִחֲמוּ עָלִינוּ וְזֶה לֹא הַשְׁתָּנָה הַרְבֵּה מֵאָז. זֶה מַכְאִיב לִי לִרְאוֹת אֲנָשִׁים בִּרְחוֹב כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לָעֲבוֹדָה וְאֵיךְ שֶׁהֵם צוֹעֲקִים אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי וְחַסְּרִי סַבְלָנוּת אֲפִלּוּ כְּלַפֵּי עַצְמָם, זֶה כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ קָמִים בְּבֹקֶר כְּמוֹ הָאַבִּירִים מֵהַסְּרָטִים, עִם חֲרֵבוֹת ושריונים וּמַתְחִילִים לִתְקֹף אֶת הַכֹּל מִסְבִיבֵנוּ עַד שֶׁנִּשְׁאַר רַק אָפֵר וְאָבָק, כְּמוֹ בְּרַכָּבוֹת הָהֵן. מָה שֶׁבֶּאֱמֶת עָצוּב לִי זֶה שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ בְּגֵיהִנּוֹם לֹא מְבִינִים אֲפִלּוּ אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. הֵם מִתְיַחֲסִים לְזֶה כְּאִלּוּ זֶה מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּמְעַט יָדוּעַ מֵרֹאשׁ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָקוֹם לְחַיּוֹת בּוֹ אַתְּ הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם בַּזְּמַן שֶׁאֲנִי וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי הִתְחַבֵּאנוּ בְּלִי בְּגָדִים בִּתְעָלַת בִּיּוּב. שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא שֶׁלְּךָ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲבֹר לְחוּ"ל עוֹד כַּמָּה שָׁנִים וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ לְחָשׁוּב עַל זֶה שׁוּב. אֵין לֵךְ מָקוֹם אַחֵר, מוּגָן יוֹתֵר מֵהַמְּדִינָה הָזוּ. בְּאָמֶרִיקָה לֹא בָּטוּחַ, בְּאוֹסְטְרַלְיָה הָעוֹלָם הָפוּךְ וּבְפוֹל - תָּבִיא לִי אֵת הַמִּמְחָטוֹת. אֵיךְ יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. מָה הַשָּׁעָה? שְׁתִי דַּקּוּת לְעֶשֶׂר? בּוֹא נַעֲמֹד כְּבָר מֵעַכְשָׁו. פַּעַם הָלַכְתִּי בָּרְחוֹב וְשָׁכַחְתִּי שֶׁזֶּה יוֹם הַשּׁוֹאָה וְהָיְתָה בְּעֶשֶׂר צְפִירָה. הַכֹּל נֶעֱמַד בְּמָקוֹם, זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ אֵיזֶה חָלַק מֵהַצָּגָה גְּדוֹלָה ומטורפת שֶׁל אֱלֹהִים, מְכוֹנִיּוֹת עָמְדוּ וַאֲנָשִׁים יָצְאוּ מֵהֵם וְהִרְכִּינוּ אֶת הָרֹאשׁ וַאֲנָשִׁים נֶעֶמְדוּ בָּאֶמְצַע הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם וְעָצְרוּ הַכֹּל, פָּשׁוּט הַכּ - אוֹי, הִתְחִילָה.