זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

היא מתעוררת מהשינה בצורה אנושית להפליא. אותה מתיחה מוכרת של זרועות קדימה, אותן עיניים שמתרגלות, כמו אחרי מסע ארוך ועיוור, לאור הבוקר המסנוור. היא קמה מהמיטה, מכינה קפה שניים סוכר לי, ואחד סוכר לה, ומוסיפה עוגיה מהקופסה, כדי שיהיה מתוק בפה. אני שומע את הצעדים שלה מתקרבים ואת הזרת שלה נדפקת בקיר, ואת הקללה שבאה מיד אחרי זה, על אוטומט. אנחנו מתעוררים ומדברים על שטויות. הרבה דברים שנערמו במהלך הלילה כמו ברך בתוך הבטן או אגודל בתוך הצוואר נאמרים והתנצלויות קטנות באות אחריהן, ואנחנו מבינים אחד את השני, כי אנחנו אנושיים, וזה בסדר להתנהג ולטעות ככה. 

הבוקר הרגוע הזה קרה בדיוק ארבעה חודשים אחרי היום שבו נהפכתי לבאמת אנושי. היום הזה התחיל, כמו כל יום בחיים הקודמים שלי, מוקדם. היה לי תפקיד מאוד מאוד מוגדר, ועם זה, מאוד חשוב. הלכנו, כל הצוות, בסמטה שקטה בבוקר שקט עוד יותר. במקום מסוים זה הזכיר לי את האמבטיה הזו שעשו לי כשהייתי ילד קטן. הכל היה שקט, רגוע, ואז אמא שלי נכנסה ואמרה שהגיע הזמן לישון אז היא הכניסה את כף היד לתוך המים ושלפה את הפקק. בהיתי במים שהגיעו לי עד הסנטר לפני רגע מגיעים לי לחזה, לבטן, ואז לקצה הרגל. חיכינו לאמא הזו, שתכניס את היד לתוך המים ותתחיל את הסערה במים השקטים של הבוקר שלנו. בכל נסיבות אחרות המקום שבו היינו היה מאוד יפה, באמת. עיר שפרוסה כמו שמיכה מחליפת צבעים, אפור לבן ביום וכתום זוהר בלילה, בין שתי גבעות ירוקות, אבל זה לא היה הסיפור שלנו. ידענו לאן אנחנו נכנסים, ידענו מה המטרה וידענו עוד יותר מה המחיר. המפקד הזכיר לנו כל הזמן להישאר אנושיים. ילד בוכה, להרגיע אותו ולהמשיך. אזרח נפצע, לטפל בו בזריזות ולהמשיך. הוא הסביר שבמלחמה קל נורא לשכוח שאתה בנאדם, לפני הכל. המשפט הכי מפורסם שלו היה ש"בבוקר כולם משתינים, גם בן לאדן, גם הילד שנמצא בבית ספר שליד הבית שלו". 

הערב הגיע והגשם איתו, שוטף מהעיר את כל המתח שליווה אותה לאורך כל היום. היה ברור שיקרה משהו, אבל לא ידענו עד כמה. הגענו ליעד שלנו, התכוננו לפריצה, ופתאום שמענו בכי מכיוון אחד החלונות שבגובה הרחוב. זה היה בכי של אחרי התאפקות עצומה, כזו ששומרים אותה שנים בבטן. סנוורתי עם הפנס שלי לכיוון החדר וראיתי אותה שם, עומדת מעל מי שנראה כמו בעלה. היא היטלטלה בבכי הזה, התמסרה כולה אליו, כאילו כל החיים שלה היא חיכתה לרגע הזה שבו ייגמר הגשם היא תוכל להתחיל לבכות. אני לא יודע מה גרם לי לגשת לשם, אבל מצאתי את עצמי נשאב דרך החלון ואליה. כל העולם כולו השתתק ורק הבכי שלה ליווה אותי, לא הצרחות של המפקד שאחזור מיד אחרת הכל מתבטל, לא הגשם שרק התחזק והתחזק, ולא הצעדים של הנעליים הצבאיות שלי, מצמצמות פערים בינינו. 

הושטתי לה יד ואחזתי בזרועה והיא קפאה לרגע, כאילו התנערה מהטראנס הזה שנשאבה אליו. הצבעתי במבט רגוע לעבר החלון והיא טיפסה ראשונה, והצמידה מיד את היד לפה, הסתכלה עליי במבט המוום, כאילו אומרת לי בשתיקה מוסכמת "אני לא הייתי קשורה לזה, אני רק הייתי פה, שקועה בעולם שלי". בלי להגיד מילה התחלנו להסתיר את הקורבנות של הקרב המיותר הזה, ןדיווחתי בקול שקט שרק אני נשארתי ושיחלצו אותי ואת השאר משם. כשהמסוק הגיע היא פתאום נצמדה אליי לחיבוק שאמר הרבה מעבר לתודה, והחזרתי לה חיבוק זהה. עמדנו שם כמו שני עמודי בטון עם לבבות פועמים בים של לבבות דוממים, ונאספתי אל המסוק ואל החיים הישנים-חדשים שלי, בוהה בעיר הזוהרת ומתקרב לקראת הבוקר הזה עם שניים סוכר, אגודל בצוואר ובוהה בין קרני השמש בקסם האנושי שיושב לי על המיטה, מדברת על התכניות שלה לערב בהתלהבות כמעט חייתית, ואז מתעטשת שלוש פעמיים ברצף מההתרגשות, ומתנצלת ומאשימה באנושיות את אלרגיות האביב, ומשתפת שהיא מדממת מהאף מאתמול בערב. כמובן, באנושיות. אין דרך אחרת, גם אם מתעטשים. 

כש"יזכור" מתחלף ב"תנפנף" ו"אל מלא רחמים" ב"דוד תביא פחמים", כולם שוכחים את מה שהייתה רק אתמול סיבה לכעס ולריב ואיכשהו נהיים קרובים יותר מבשאר השבועות. כשאתה פוגש מישהי מהממת על החוף בקופנגן ופתאום אתה קולט, מהקצה השני של העולם, שבבית זוכרים ובוכים. ללכת עם החברים בבוקר לבית קברות ובערב להיפתח מצחוק בפעם המיליון מ"מבצע סבתא". לזכור שש מיליון, לזכור את החיילים, לזכור את קורבנות הפיגועים, לזכור את החבר מהתיכון שנהרג בלבנון. שלוש צפירות, חמש דקות בסך הכל, 7,500,000 איש אישה וילד עוצרים את חייהם ועומדים כמו חיילים בדום מצדיע ושקט. לפידים ומצעד החיים, בכי בין שורות המצבות, עצרות ביד ושם וברחבת הכותל, ומשואות נדלקות בהר הרצל וזיקוקים מאירים את השמיים בזוהר שרוף של חג. בין שכול לשמחה, ל"שריפה אחים שריפה" ו"הראינו לבני זונות האלה מעזה", לרכבות לאושוויץ ושיירות הממנגלים לכנרת. בין חברים שרק לפני שנתיים ישבו מאחוריי בכיתה ועכשיו הם שועטים קדימה מול המון פלסטיני "שוחר שלום". 

בין נצחון וכשלון, 

בין שואה לתקומה, 

השבוע הכי מוזר ומעורר גאווה בשבילי בחיים במדינה הזו, דווקא בגלל השילוב המכאיב הזה, ויחד עם כל זה, השבוע שהכי קשה לי בשנה. אני מעורבב לגמרי מעכשיו, לא יודע מה להרגיש, לא יודע מה לחשוב, אז אני עומד דום ושותק, ונותן למחשבות ולזכרונות להתערבל בראש.

אני בוהה בעיניה העצומות ובחזה שלה עולה ויורד בשלווה. אנחנו שוכבים ככה עטופים בחיבוק מחויך ושליו במיטה שלי, והאוטובוס, קו 3, מגיע לתחנה שקרובה לבית שלי. אני שומע את הכרוז מודיע על התחנה ועל היעד, ועוצם את העיניים שלי ותוהה איך אפשר להגיע לכזו תנודה קיצונית במצב הרוח תוך שעות ספורות. היא מתעוררת לפתע ובוהה בי חושב על כל השבוע ההזוי הזה, עליה ועל כל הדברים שהשתנו פתאום, אחרי שהוא נפטר. היא לא מנסה לתחקר אותי ואני אוהב את זה, אני מקווה שהיא יודעת שבבוא הזמן אספר לה הכל, או לפחות, הרבה יותר ממה שאני מספר עכשיו, בשלב הזה של הקשר המוזר שמתפתח בינינו.

אני לא יודע המון על אהבה, רומנטיקה, כל הדברים האלה. אם הייתי יודע אז כנראה לא הייתי כותב את הפוסט הזה עכשיו. אני לא יודע איך להיות הכי טוב בשבילה או הכי טוב בכלל, מה להביא לה לציון פרק הזמן שאנחנו ביחד, איך להתלבש ומה לעשות כדי לגרום לה לחייך, אז אני יורה חצים באפלה בתקווה שאקלע איכשהו. אני רק יודע דבר אחד, אם אני רוצה לחזור מהחופשה המשפחתית באירופה בעוד יותר מדי זמן ולדעת שאני יכול להתקשר להודיע לחברה שלי שהגעתי בשלום ושהאוכל בטיסה היה לא מספק ושנתקעתי ליד אברך עם אלרגיות לכל אורך הטיסה, אז כנראה שיש פה משהו טוב, אחר לגמרי ממה שהיה פעם. אבל שוב, מה אני מבין בכל העסק הזה? כרגע מה שבא לי זה לשכב איתה במיטה שלי, להקשיב לנשימות שלה ולתת לזמן לזלוג בין הנשימות שלה, ולא לחשוב על כלום. לשם שינוי, לזרום. ומה שיקרה יקרה.

ובנימה אחרת, זה הסרטון הכי טוב שתראו בסופשבוע הזה. בכלל, אני מאוד אוהב את העבודה שלו. מעבר לזה שהוא בנאדם נחמד הוא התחיל ליצור בגילי והוא הגיע לרמה כזו פסיכית (ולארץ נהדרת) וטובה, אז הסרטון הזה נותן לי המון מוטיבציה ליצור ולהמשיך ולהתפתח. אולי אני מתחיל להיות טוב במה שאני עושה עכשיו, אבל יש לי המון מה להתפתח, ולהתקדם, ואסור לי לשכוח את זה. בשום מצב לא מתכוון, אבל זו תזכורת חזקה.