זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

מה המטרה שלכם בחיים?

בואו ניכנס למצב היפותטי. בוא נגיד שאתם יושבים לבדכם בחדר חשוך, ויש לכם אקדח מכוון לראש. האקדח בידיים שלכם, האצבעות שלכם על ההדק. מה עובר לכם בראש? מה עוצר אתכם מללחוץ על ההדק? יכול להיות שזו המטרה שהייתה לכם בגיל 16, נניח, להטיס מטוס מעל שמי הגרנד קניון, ועם כמה שתכננתם אותה פרט אחרי פרט, היא לא קרתה? אולי התקווה הזו, שיום אחד זה יקרה, זה מה שמחזיק המון אנשים בחיים? מה המטרה שלכם בשביל החיים שלכם? מה המוטיבציה שלכם בחיים? מה גורם לכם להמשיך לצעוד הלאה? אבא ואמא שלכם? המשפחה? החברים? המצב בבנק? האהבה? רכוש מיוחד שיש רק לכם? 

אתם מקווים לאהבה? אתם מקווים למשהו גדול יותר ממה שיש לכם? אני שואל אתכם את השאלה הזו כי אני רוצה שתחשבו על זה. אני רוצה שתהיו בעלי מוטיבציה להצליח בחיים. רק למצוא סיבה, אפילו. יש אנשים שמחפשים אחרי משהו כל החיים שלהם ולא מוצאים אותו. הם אפילו לא יודעים מה זה הדבר הזה, אבל הם מחפשים. כי אין להם ברירה. כי חייבים להמשיך ולא לוותר. ואפילו אם אתם לא יכולים למצוא סיבה, אפילו אם הפוסט הזה הוא רק תזכורת מדכאת לכמה שהחיים שלכם חסרי ערך ואתם מוצפים בחרא יותר מעובד במחלקת הביוב העירונית, אני רק רוצה שתזכרו שאין נקודה בלמות, בלוותר. החיים, גם אם זו הקלישאה הכי מחורבנת שיש, הם מתנה. מתנה שהרבה מאוד אנשים לא מבינים עד שהם מאבדים אותה. אז למה לא לקחת את המתנה הזו ולהפוך אותה למשהו יותר יפה ממה שהיא? מלהקדיש את עצמכם למשהו? 

המוטיבציה שלי היא להצליח עם הכתיבה. להגיע לכמה שיותר אנשים, לכבוש כמה שיותר ולשנות כמה שיותר. אמביציה היא נשק אם היא בשימוש בידיים הלא נכונות. רוצחים פועלים מאמביציה. מרצון ומתשוקה, להרוג. בכל מחיר. יש אנשים שעושים כל מה שהם יכולים כדי להגיע למטרה שלהם בחיים, גם אם זה כולל לקיחת חיים של אדם אחר. אמנם אני רק כותב, אבל אני מאמין שהמילים הם כלי הנשק החזק ביותר. חוץ מטיל ישר על האוטו. אבל זו סתם התחכמות. 

אז מה המטרה שלכם בחיים? על זה רק אתם תוכלו לענות, כי רק אתם מכירים את עצמכם הכי טוב. 

בכל מקרה, תודה על הקריאה, ואם תעדיפו לענות על זה פחות בפומבי ויותר בפרטיות, המייל שלי הוא [email protected]. 

לילה טוב.

עריכה:

היום לפני 15 שנים ג'ף באקלי טבע ומת. תודה לך על המוזיקה, תודה לך על האמת שנשפכת ממך בכל מילה ובכל תו שיצרת עם הכישרון הזה. הנהר לקח אותך, אבל יש לנו את הזכרונות. 

אז יש לכם הומו בכיתה. 

אתם שומעים אותו שר במסדרון וצוחקים לעצמכם. הבנים מרביצים לו, מתנכלים אליו ומשתדלים לשמור ממנו מרחק עד כמה שאפשר. הבנות רואות בו חבר טוב ו"בן ששונה ומבין אותנו יותר משאר הבנים". יש לו קלמר עם שלושה תאים, הוא הכי חרשן בכיתה והכי אהוב על ידי המורות. הוא במקהלה. וגם בלהקת ריקודים. בטקסי בית הספר הוא על הבמה ושר שירים.

חשבתם איך הוא מרגיש? איך זה מרגיש לחטוף הקנטות והשפלות כל יום מחדש? איך זה מרגיש להחזיק את הכל עד שאתה מגיע הביתה ואז להתפרץ בדמעות על הכרית? שאפילו בתוך העור של עצמו ובידיעה שהוא מי שהוא הוא מרגיש אשם? 

חשבתם מה הייתם עושים במקומו? האם הייתם שותקים וסופגים את כל החרא, או שמתפוצצים על כולם? האם הייתם מתלבטים כל בוקר מחדש האם להגיע אל בית הספר, או להישאר בבית המוגן מכל הרוע? האם הייתם שרים על הבמה או שבוכים מפחד מאחורי הקלעים?

לפני שאתם שופטים אדם על מעשיו או התנהגותו, תנסו לשים את עצמכם בנעליים שלו, להרגיש את התחושות שלו, לחשוב את המחשבות שלו. 

לפני שאתם נסחפים עם הבדיחה על חשבון האחר, תנסו לחשוב איך אתם הייתם מגיבים אם היו צוחקים עליכם. 

הייתם בוכים כמו נקבות.

אני לא מבקש מכם לקום מחר בבוקר מהכיסא ולחבק את ההומו מהכיתה חיבוק חם ואוהב, רק מבקש להבין את הצד השני, לפעמים.

זה לא אמור להיות קשה מדי. 

נ.ב - זה לא שאני הומו, כן? פשוט מנסה להציג גישה וחשיבה שונה.

בקרוב קטנה שלי, בקרוב.