זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אבל אמרתי לך את זה שוב, פספוס פעימה ראשון, ושוב, פספוס פעימה שני, ושוב. ואתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין. אני יושב בקרון הרכבת ומדמיין אותה עומדת מולי עם חרבות, מנופפת בהן כמו בריקוד מטורף ונועצת אותן בתוכי תוך כדי. אבל אני לא צריך לדמיין, הנה היא פה מולי, בוכה, מקופלת בתוך עצמה. וזה לא שלא אמרתי לך, היא ממשיכה. דיברנו על זה עוד פעם ועוד פעם ואתה כל פעם מחזיר אותנו אחורה. כאילו אתה נהנה מזה. אני שותק ומקשיב לה כל הזמן הזה. נותן לארס לפעפע בתוכי ולטפטף על המושב ועל הרצפה ועל הקרקע היציבה שעמדתי עליה עד אותו רגע.

אז זה הסוף?

מאי נאנחת. בזמן האחרון אני שומע את האנחות האלה די הרבה ורואה את המבט שמלווה אותן הרבה יותר. אפילו אם אסתכל לכיוון השני הוא יתפוס לי את העין. אני לא יודעת מה להגיד לך, זה כמו תקליט שבור. הוא מתחיל טוב ונתקע וחוזר על עצמו. תעני לי, את מוותרת עליי? והיא מסתכלת במבט של "קשה לי איתך". כי אם את מוותרת עכשיו, זה, מצביע עלינו ביד רועדת ונרגשת, לא יהיה יותר. את מבינה? היא מהנהנת באיטיות, מקשיבה, בוהה באיזשהי נקודה לא מוגדרת. לא יהיה יותר אותי. לא יהיה יותר טיולים באמצע הלילה בחיפוש אחרי חדרי מדרגות להזדיין בהם, לא יהיה מרתון של סרטים גרועים בשישי בערב, לא יהיה את הפסטה הזו שאת אוהבת. כלום מזה לא יהיה, את מבינה? אם זה הסוף - זה הסוף.

הוא יושב מולי והרכבת דוהרת דרך התחנה של חדרה. ידעתי עוד לפני שהיא הגיעה לתחנה שבה עלינו עליה שזה הסוף. סידרתי לעצמי בראש איך הפרידה הזו תהיה. כבר כמה שבועות אני חושבת עליה, מאז שהכרתי את הזה שהוא לא יודע עליו בכלל. והנה הוא יושב מולי ולא מבין מאיפה זה בא לו. נתתי לו את כל הסימנים שזה עומד לקרות, והוא כמו ילד לא מבין מאיפה זה בא לו. כאילו הפלתי לו בלון מים על הראש. הוא מתחיל לקלף את העור של עצמו, חושף את השכבות שמתחת. כלום מזה לא יהיה, הוא אומר ומסתכל עליי. שכבה אחרי שכבה הוא מוריד מעצמו, מתעלם מצרחות הנוסעים בקרון. שרירים נחשפים ועצמות מציצות לאט לאט, עד שיושב מולי שלד שמבקש שנחזור. פשוט כלום לא יהיה. הוא קם מהמושב שלו, שלולית דם גדולה מסמנת את הישיבה שלו על המושב, ומתקרב אליי. הדם מטפטף על רצפת הקרון, הרכבת נוסעת ונכנסת לאט לאט לתל אביב. אני מרגישה את הנשימות שלו עליי. אני רואה את החורים של העיניים שלו מכווצים בכעס ובעלבון. הלב שלו זה האיבר היחידי שנשאר במקומו, פועם חזק מתמיד. "ערב טוב, ביקורת כרטיסים בבקשה!" והכרטיסן מבקש ממנו את הכרטיס ועידן מציג לו עיסה של נייר ודם, הלוגו של הרכבת נשאר שלם, משום מה. הכרטיסן מצטער אבל אי אפשר להמשיך בנסיעה ככה, אתה צריך לרדת. שלד יורד באמצע הלילה מרכבת, שאריות של דם עליו, והוא נשכב על ספסל ומנסה להירדם. 

חמישה אנשים עומדים ברמזור תלאביבי עם מזוודות. טוב, לא מזוודות אמיתיות, אבל כמו שרובכם הגדול יודע, דברים שרואים מהצד השני הם לא תמיד מה שרואים מפה.

 החייל הדתי יצא מהרכבת לפני עשר דקות. כל יום חמישי אחר צהריים הוא יורד מהרכבת הזו אחרי שבוע שהוא חוטף קללות מאנשים שהוא משרת איתם ומגן עליהם. המזוודה שלו די קטנה יחסית לשאר, אבל הוא יודע שהיא תגדל ככל שהשירות יימשך. המפקד דיבר איתם על זה שזו תקופה קשה והערבים מתעוררים אז יהיו הרבה יותר צרות מעכשיו. הוא מתכונן לזה ומקווה שזה לא יקרה, וחולם על הזו ששידכו לו בלילות, ומתעורר נבוך מעצמו, כי לא מתאים לו סתם ככה להתאהב.

 לידו יש איש עסקים שיצא מהמשרד. החליפה הכי טובה שלו הוכתמה מכוס קפה היום בבוקר, אז ברגע שהוא החנה את הרכב בחניון הוא התפשט והחליף לחליפה הפחות טובה שלו, זו עם המשבצות הזרחניות. הוא מכין הכל מראש, איש מדוקדק כזה, אחראי. לא סתם הוא מרגיש לפעמים שכל החברה נמצאת מתחת לסוליה שלו. כולם מעריצים אותו ורוצים את עצתו בכל נושא בעולם, החל ממתנה לאישה לכבוד יום הנישואין לגבי אופציית קידום בעבודה תמורת מציצה מתחת לשולחן. זה דיל נחמד מבחינתו, אבל הוא באמת היה מעדיף לא לעמוד ברמזור כרגע עם מזוודה מפלצתית שכתוב עליה "אונס" באותיות אדומות גדולות.

 התיכוניסטית עם האוזניות והמוהוק יצאה מהבית אחרי בוקר של צעקות מההורים ומאחותה הגדולה. אז היא יוצאת עייפה מהעולם ונותנת למוזיקה למלא חורים גדולים בנפש שלה. לכל עדר יש כבשה שחורה, אחת כזו שהיא פאקאפ, סטיית תקן ממש גדולה. אכזבה להורים שלה שרוצים שהיא לפחות תתגייס, בושה לאחותה שחושבת שהיא מוזרה, ומגנט לבחור ההוא מהשכבה שמסתכל עליה כל הזמן, כשהיא בכלל מאוהבת בבחורה הכי כוסית בשכבה. יש לה מזוודה עם גלגלים שקצת חורקת בשלב מסוים, כשהטיולים שלה למקומות הכי חשוכים בעיר מתארכים ומתארכים.

 בקצה מעבר החציה עומד הבנאדם הכי מפוחד מכל החבורה המוזרה הזו. באסם מסתכל מסביב לכל צומת בחרדה, וכל בנאדם עם משקפי שמש והמון שרירים ישר נחשב מבחינתו כאיום להמשך החיים שלו בעיר הזו שהיא כמו חו"ל בשבילו ובשביל כל מי שהיה איתו בטרנזיט בלילה הגשום ההוא. הבטיחו לו שהוא יסתדר וביקשו ממנו לשתוק, אז הוא מדבר רק כשצריך וחושב הרבה יותר מדי. ככה הוא מצא את העבודה שלו, ואחרי שאתם מסיימים לראות סרטים בקולנוע הוא נכנס לאולם החשוך ומנקה את הפופקורן שנפל בין הכיסאות ואת כתמי הקולה שנשפכה בהתקפי הצחוק. המזוודה הזו של הפחד לפעמים לא מצליחה להתגלגל על המדרכה מרוב שהיא כבדה, והמשקל שלה עולה ויורד לפי הימים. בימים מסוימים הוא לא מצליח לצאת איתה מהבית ולפעמים היא קלה יותר מנוצה.

 האחרונה בחבורה היא ילדה קטנה עם קוקיות ותיק גב קטן (אבל איכשהו יותר גדול ממנה, כמו כל ילד קטן בעולם). הבוקר היא שתתה כוס שוקו במיטה וניסתה להתעורר מהחלום הנורא כיפי שהיה לה על יום כזה שבו הכל נורא נורא כיפי. אבא לא צועק על אמא מילים לא יפות כמו "זונה" ו"מפגרת", ואמא לא בוכה כשהיא מתאפרת לעבודה. למרות שהיא רק בת ארבע היא כבר מבינה מה קורה בבית, וכשאמא ואבא צועקים הכי חזק שהם יכולים היא סותמת את האוזניים ממשממש חזק עד שהיא מרגישה את הדופק בקצה של האצבעות. בין הקלמר לסנדביץ' של אמא בתוך התיק יש לה דף קטן שכתוב עליו בכתב סתרים "אלימות במשפחה".

 הרמזור מתחלף לירוק וכולם חוצים את הכביש עם המזוודות שלהם ובתוכם הבעיות, גדולות כקטנות, כי הם מבינים שהחיים ממשיכים, והמזוודות אותן מזוודות אבל עם שמות שונים.

עריכה: 

חחח הולי שיט, תודה לכולם!