זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

אם רק היה לי אומץ, הייתי מזמין אותך לדייט. לא משהו גדול מדי, ללכת לקולנוע ולראות סרט חדש עם פיצוצים וצחוקים. הייתי מחכה לך בכניסה לאולם, עם ג'ינס וטישירט ועם האוזניות של האייפוד, מציצות מבעד לחולצה. תמיד בדייטים האלה, הראשונים, יש את הפרפרים בבטן. לא משנה עם מי, לא משנה איפה, יש את הלחץ וההתרגשות הזו, של ההתחלה החדשה. היית מגיעה עם שמלה קיצית ומחייכת כשאת רואה אותי, את החיוך הטוב והמרגיע שלך.  היינו הולכים את ההליכה הזו, שהולכים באולם קולנוע חשוך, מפחדים לדרוך למישהו על הרגליים ומגיעים למקום שלנו. דווקא אחלה מקום, באמצע האולם, המסך מול העיניים ולא צריך לשבור את הצוואר כדי לראות את הכתוביות.

בכל סדרה אמריקאית שמכבדת את עצמה, יש את הקטע הזה באולם הקולנוע, של הבחור שמפהק ותוך כדי-בלי-שהבחורה-שמה-לב שם את היד מסביב לכתף של הבחורה, ובעצם מחבק אותה. בטח היית מתקשרת לכל החברות הכי טובות שלך ואומרת להן ש"הוא בטח יעשה את זה", ומוסיפה שלא היית מתנגדת. הסרט היה מתחיל, והיינו חולקים את הקופסה של הפופקורן, כפות הידיים מתנגשות ושנינו היינו מחייכים במבוכה, כי זה באמת מביך וקצת מצחיק. ההפסקה מגיעה ואת היית אומרת שאת צריכה ללכת שנייה לשירותים, ותוך כדי ההליכה הייתי מסתכל אחרייך, ומקווה שאת לא קולטת את זה. הסרט נגמר והגיבור מנשק את הכוסית שלידו, ואני מסתכל למטה, אל השורה התחתונה באולם. יש שם זוג בגילנו בערך, בחור בלי משקפיים ובלונדינית, נראה שהם נהנים.

אנחנו נצא מהאולם, את תאמרי משהו על הפייסבוק ואני אחייך ואסכים איתך, למרות שכנראה לא אקשיב, הריח שלך ימסטל אותי. פתאום, תבוא המישהי הזו, שמוכרת ורדים ומחפשת זוגות למכור להם אותם. אני אקלוט בזווית העין אותך מסתכלת בסקרנות של "נו, הבטיח לי ורד במסנג'ר, נראה אם יקיים", ואני אקנה, כי זה מה שצריך לעשות; לקנות את הפרח הזה, האדום שדוקר, ולקנות את הלב שלך תוך כדי. מתישהו לפני הצומת של הבית שלך את תאמרי שקר לך, ואני אוריד את הז'קט שלי ואת תלבשי אותו בחיוך של הכרת תודה. גשם יתחיל לרדת ואני אגיד שאין יותר רומנטי מזה, ואת תצחקי ותאמרי שזה נכון, בטון כזה שמח ונרגש.

לפני שהמונית שלי תגיע אני אזרוק זין על הפחדים ואשאל אותך אם אני יכול לנשק אותך. לפני שתספיקי להשלים את התשובה אני אנשק אותך, ובסוף הנשיקה את תנשמי נשימה עמוקה, כדי להירגע, ותשאלי מתי הדייט השני.

נ.ב - זה עלייך.

מר בחור

אתם חושבים שאני נהנה מזה? 

אתם חושבים שזה כיף לי? 

בואו תהיו שנייה במקום שלי, מאיפה שאני רואה את זה. נתחלף בתפקידים. עכשיו אתם רואים אדים מסביבכם. וחם לכם, כמה חם לכם. מחממים אתכם כל הזמן כדי שתוגשו טריים וחמים, כי איך הרצל אומר, "כמה שיותר חם, יותר טוב". בכלל, להרצל יש הרבה משפטים מטומטמים שאף אחד לא מבין, אבל זה בסדר, כי זה הרצל, והרצל קצת חלש שכלית. מילה יפה למפגר, "חלש שכלית", באמת יש לי הברקות. בכלל, אל תראו אותי רק כגוש בשר על מקל. זה איפה ששמתם אותי וזה התפקיד שלי, אבל אני, אני הייתי השריר הכי חזק אצל הפרה השמנה מהרפת של נהלל. אין מה להגיד, הרצל לא מתפשר על בשר של "אין ברירה", אלא הולך רק על הכי טוב. כזה הוא, פרפקציוניסט, וכל מי שאוכל אצלו יודע את זה. 

וחם לכם. כמה שחם לכם.

כל כך חם לכם שאתם מזיעים מכל נקודה אפשרית, והרצל מוכר לכם את זה כ"אה, זה שמן". זה בולשיט. חם לי. אני גוש בשר, על מקל, שמסתובב כל היום ומוקף בתנור שמכוון על 500 מעלות. לא סתם הלשון שלכם בוערת מכאבים, גם לי כואב. זה לא הכי להיט, להיות במצב כזה שאתה יודע שיחתכו אותך עם הסכין הזו שחותכת לך בבשר החי. זה כמעט טרגי. כמו השמן הזה שבא כל הזמן ולוקח ממני שתי מנות ברצף, ומטביע אותי בטחינה. לא שואלים אותי אם אני אוהב אותה, אם רבנו, אם היא סתם כלבה מהגיהנום. פשוט מטביעים אותי בתוכה, אני מנסה לשחות ואז אני מוטבע בתוך הרוק שלכם. כאילו, באמת שזה מגעיל. לא שואלים אותי אם חם לי, לא שואלים אותי איך האישה ואיך הלימודים של הילד, לא שואלים אותי מה החלום שלי. אני, אני רציתי להיות וטרינר. כן כן, אני יודע שזה בלתי אפשרי ואפילו קצת אירוני, שריר של פרה שרוצה להיות וטרינר, אבל מה אני אעשה, אני ממש אוהב חיות. אתם יודעים איך קפצתי בהתרגשות כל פעם שהכלב של הבעלים שלי התקרב? לאקי, קראו לו, אני חושב. קצת קשה לי להתרכז בחום הזה.

אז איך בכלל מגיעים למצב כזה, אני לא יודע להגיד. זה משהו שנולדים לתוכו, אני מניח. נועדתי להיות גוש בשר על מקל לוהט, ואיפה החלום של הוטרינריה עכשיו. הכל לוהט. לוהט לוהט לוהט. וכל הזמן יש פה מוזיקה מזרחית, הרצל חולה על השטויות האלה. ואני פה, מסתובב באיטיות, כל פעם צד אחר ממני חוטף מכות חום בוערות מהתנור הכתום הזה שמאחוריי. שומע את עומר אדם, ומחכה שתבואו לאכול אותי. אני לא יכול לסבול יותר מזה. 

ואני בכלל רציתי לשחק עם לאקי, או שזה היה בכלל סטאר, מי זוכר, ומי יודע.

עריכה, ראשון, 26.6, 15:41:

למה

למה אני לא מגניב כמוהו? (ושקט, לוטי. אוינקי והכל, אבל יש לו סטייל.)

רגע האמת, אגב, נמצא ב2:37. הסולו הקטן הזה יכול להרוס אותי כל פעם מחדש.

וואלה, שנה בישראבלוג. ושנה שאני כותב בכלל, אם חושבים על זה. תכלס הזוי. ותכלס מטורף לגמרי, כל השנה הזו. 

אין לי כוח למילים ארוכות ונאומים בומבסטיים ודמעות בעיניים וכל החרא שמסביב, אז רציתי להגיד לכם תודה. (לעזאזל, ניסיתי להתחמק מהקיטש הזה, אבל כנראה שאין ברירה.)

תודה על זה שנתתם לי במה וחופש לבטא את עצמי. תודה על מאות (או אולי אפילו אלפי?) התגובות המפרגנות ובמיוחד ל"לא שם"-יות שהעשירו את עולמי בקללותיהם. אם הייתי יודע שאחרי שנה של כתיבה בסך הכל מספר מטורף של כמעט 35000 אנשים יקראו בבלוג הזה, לא הייתי מהסס לרגע. תודה על זה שסבלתם אותי, בין אם אופטימי (טוב, זו תקופת הזהב של הבלוג, בתכל'ס. ולא, הוא לא חוזר. נדרס. מחלת מין. הוא מת. די.) ובין אם דכאוני ומבולבל. לא ציפיתי שתישארו כשרצחתי את החרא האופטימי הקטן. מספר המנויים צנח ועלה וצנח ועלה, אבל הכתיבה פה והחוויה שלי ככותב השתפרה עם הזמן. דרך הבלוג הזה הכרתי כמה מהאנשים המדהימים בחיי וגיליתי את "כישרון הכתיבה" שלי, שאני מצטער, עד שלא אוציא ספר ראשון שייהפך כמובן לרב מכר עולמי ויגרום לתנ"ך רגשי נחיתות קשים, אכחיש את קיומו בכל תוקף. תודה ל32 המנויים וסליחה על העדכונים החוזרים ונשנים. תודה לישראבלוג שהחליטו לתת לבלוג הזה במה במומלצים, תודה לMSN ישראל ול"נענע" באותה הזדמנות.

ותודה ל"דה מרקר" שפרסמו משהו שכתבתי וזכה לאלפי צפיות והגיע ל"עכבר העיר" ולאתר של עיתון "הארץ", הל יה!

בקיצור, תודה לכם. אני באמת אסיר תודה על כל מה שהבאתם לחיים שלי בשנה האחרונה ומקווה שלפחות מבחינתי זו רק ההתחלה. אני לא מתכוון לעזוב את ישראבלוג בקרוב, וגם לא מתכנן להעיף את סניה מהמקום הראשון בפעילים. כמו שכתבתי לפני כמה שבועות בפוסט, אני כותב בשביל עצמי. מי שאוהב, בכיף, מי שלא, חבל ולהתראות. אם אגיע למעמד גבוה אשמח אבל זה לא הכל מבחינתי, ודי ידפוק לי ת'מוח. לא שהוא לא דפוק, גאוני ומוכשר ברמה פסיכוטית, אבל עדיין, הבנתם.

שלום + אהבה

מר בחור