זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

את רוב היום שלי אני מבלה לבד בשבועות האחרונים. כאילו, לא בדיוק לבד, אני מוקף באנשים, אבל ההרגשה היא לבד. אחד מהדברים הכי מבאסים בלעבוד עם אנשים מבוגרים ממך בעשרים, שלושים, ארבעים שנה זה שאין לך מכנה משותף איתם. את הדברים שאתה עובר ואת התהליכים שאתה חווה הם חוו כבר לפני 40 שנה, והם מסתכלים עלייך במין מבט מתנשא כזה של "אתה ילד, מה אתה מבין", אז אני מוותר על הויכוח מראש והולך לפינה שלי, למוזיקה שלי ולמחשבות שלי. זה לא משהו שהחברים שלי יכולים להבין, אז את רוב השיחות שלנו בפגישות הסופ"שיות אנחנו מבלים בבדיחות ובשמיעת סיפורי צבא, על כמה שהוא חרא ולא הוגן וגוף רקוב מהיסוד. את רוב הדברים שיש לי להגיד על השירות הלאומי שלי אני משחיל מדי פעם כבדיחה שמסתירה אמת די עצובה מאחוריה. בעוד שבע שבתות, אולי קצת יותר או בתקווה קצת פחות, אני מסיים אותו. אני מניח שאביא עוגה, אשמע נאום נרגש מהמנהלת ואצא משם במבט מבולבל, כי תמיד קשה ומוזר לי עם שינויים. את התקופה האחרונה אני מבלה באימונים והקדשת זמן לעצמי, אחרי זמן ארוך מדי שבו הקדשתי את רובו אם לא כולו לכל העולם (כולל הסורים, באמאשלי. עד שראיתי תמונה של ילד סורי עם ראש מפוצץ מפגיעת טיל והפסקתי). זה נחמד והכל, אבל שכחתי קצת אותי, שזה קצת פחות נחמד, אבל אפשר לתקן הכל וזה מה שאני עושה עכשיו.

בנימת "חופשי זה לגמרי לבד", ועם יציבות מחודשת בחיים שאני נורא מפחד שתיגמר ככה פתאום. 

הארמדילו עם הלייזר רץ אליו בדיוק כשהוא התעורר מהחלום. הוא חשב עד שהוא נהיה ערני לגמרי, יצא מתחת לשמיכות ופרק את הסנייפר שלו. משה עקב אחרי השכנה ממול הולכת הלוך ושוב ברחבי הדירה שלה, כנראה שקועה בשיחה סוערת עם החבר. זה שיעמם אותו, אז הוא הדליק את הטלוויזיה. ג'רי בדיוק נפרד מהבחורה שלעסה חזק מדי והמנגינה של הפתיחה של סיינפלד כמעט פוצצה את הקירות מרוב שהיא הייתה חזקה, אז בינתיים הוא נכנס להתקלח ויצא מכוסה בזיעה, דם וריח של ונטלין משנות השבעים. הוא פותח את הדלת של הדירה ורץ אחורה במדרגות ודרך דלת הכניסה לאוטו. האלבום של קווין ב"וומבלי" מתנגן אחורנית ומסתיים בדיוק ברגע שפרדי קד לקהל. הוא מטפס במדרגות החיצוניות של הבניין והדם של מר קיפניס נספג לתוך החולצה ונהיה כתם קטן. מר קיפניס בוהה בו כשהכדור מפוצץ לו את הראש והאחיזה שלו במכנסיים של משה מתחזקת בבקשה רועשת לרחמים כשהחיים עדיין אוחזים בו, בועטים ומפוחדים. מר קיפניס מבקש שירחם עליו ומציע לו את כל מה שיש לו, ומשה שותק. מר קיפניס נופל על הרצפה ומשתעל דם בזמן שהדלת חוזרת למקום ומשה דופק בה, שלוש פעמים בשביל הנימוס ובשביל ההרגל הישן. 

הצלחת מתמלאת ככל שמשה נהיה יותר רעב והוא מחזיר את הכסף לארנק כשהוא יוצא מהדלפק ונכנס למשרד של "משה ציידי נאצים פנסיונרים (ע"ר)". הוא אומר "צהריים טובים" לחווה המזכירה כשהוא מניח את הכובע במתלה הכובעים. שיחות מתנתקות ואנשים הולכים אחורנית מהמשרד שלו והוא מרים את האגרוף שלו שוב ושוב בכעס מהשולחן. השיחה עם הבת בסקייפ מתנתקת ומסתיימת ב"את שומעת אותי???? הלווווווווווו", והוא מדליק את המחשב. הוא מסתכל על התמונה של היטלר מוקף בעיגולים על הקיר, החצים נשלפים מהמטרה ונחים אחד אחד על השולחן, ומשה מתיישב על הכיסא, ממלמל "בוקר טוב" בעיקר לעצמו וקצת לחווה, ויוצא מהמשרד לכיוון האוטו. האוטו נוסע אחורה על הכביש הראשי, מזגזג בין הנתיבים לכיוון הדירה של משה, ולתוך החניה שמול הדלת הראשית. הוא עולה שתיים-שתיים במדרגות ופותח את הדלת. המים עולים חזרה למעלה מהאסלה ומשה חוזר למיטה מת להשתין וחולם גם הלילה, כמו כל לילה, על ארמדילו עם לייזר שרץ אליו כשהוא צועק "זיג הייל".