זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

הוא סיים לכתוב סיפור על חלומות ואהבות, והסתכל על התוצאה כמו אבא שרואה את הבן שלו בפעם הראשונה. אותה גאווה, אותו ניצוץ בעיניים, אותו רצון עז, מיוחד וחדש, לקחת אותו וללמד אותו על העולם. לשלוח אותו מהקן ולהתבונן מהצד ולראות איך הוא משנה את העולם. הוא קרא אותו עוד פעם, שיפתץ משפט, הוסיף מטאפורה, וכשהוא עצר לחשוב על זה הכל נראה לו הגיוני. המילים והמשפטים והסיפורים שעטפו את הבועה הקטנה שלה הוא קרא בית, העולמות הקטנים והגדולים שהוא יצר באמצעות המילים והדמיון שלו עומדים מולו בגוו זקוף, עם הדמויות והמטאפורות והסיבוכים בעלילה. הוא מרים את אצבעותיו מהמקלדת ואת מבטו מהמסך ופתאום החלום נמצא מולו. והוא יכול להושיט יד, לתפוס אותו ולא להרפות, לפחות לא לתקופה הקרובה, אבל משהו מונע את זה ממנו. 

השדים האלו רוקדים בתוכו ועל שרירי הכשרון והתעוזה שלו כבר הרבה זמן, חוסמים אותו מהגשמה, מהישג שרצה והתכונן אליו זמן רב מדי. הוא נלחם בהם, שלא תטעו. לא משנה באיזה שעה ביום, אבל כל יום הוא יושב וכותב משהו, כל משהו. גם אם המשהו הזה לא משהו-משהו, זה הרי החלום שלו, זה מה שהוא אוהב ומתיימר לדעת לעשות, ועל חלומות לא מוותרים. אבל כשהוא שומר את הקובץ במחשב ומסתכל על התוצאה הוא מרגיש את השד הזה מתיישב לו על הכתף ולוחש לו בקול נוטף ארס שהוא יכול יותר, וחבל שהוא מוותר לעצמו ומתפשר על כזו רמה ירודה ועלובה. ככה בחיים לא תהיה קרת, ואם תראה את עמוס עוז ברחוב הוא רק יגלגל עיניים בבוז לעברך. חבל בכלל לנסות, אתה מבין? 

וככה הוא מתיישב שם, שקוע בזלזול עצמי, נותן למילים לחלחל, ומכריח את עצמו להשתפר. ביום אחרי שהוא כתב משהו טוב - הוא מכריח את עצמו לשבת ולכתוב עד שזה יוצא יותר טוב. ככה הרף עולה, המדרגות נהפכות לתלולות וצרות יותר ככל שהוא מטפס ברמה ובציפיה העצמית. אומרים לו שהוא טוב והוא ממלמל דברי תודה מנפנפים, אומרים שהוא השראה והוא טוען שיש הרבה יותר טובים ממנו ושהוא רק בחור עם מקלדת. הסיפורים שלו מתבוננים עליו יוצר להם חברים חדשים בכל יום, בונה עולמות חדשים שהוא בעצמו לא ידע שהוא יכול ליצור, אבל הוא מנסה, וממשיך לכתוב. הסיפורים האלה חייבים להגיע לסוף שלהם מתישהו, איכשהו. 

מעיין מחכה בתור לאוטובוס. את התיק היא שמה בעזרתו של חייל דתי בתא המטען, ועכשיו נשארו האוזניות שמבצבצות מבעד לגופיה השחורה והמבט שמסתכל למעלה, על ה-960 שעל הצג האלקטרוני שבצד האוטובוס. היא משלמת לנהג 42 שקלים, ומתיישבת שני מושבים מהסוף בצד ימין. לידה מתיישבת בחורה אמריקאית שמתעסקת בפלאפון, ולפניה מורה לתנ"ך שנוסע לכנס. מעיין כבר די מכירה את הנוסעים באוטובוס הזה של 17:00 בערב של יום חמישי. הם אנשי סוף-השבוע. אותם אנשים שמחכים כמוה לאוטובוס הזה בשעה הספציפית הזו, עולים עליו ומחכים להגיע אל העיר שחוברה לה יחדיו. עוברים את יגור, יקנעם, ואת כביש שש על עשרות מחלפיו וגשריו, וקדימה אל רכס ההרים הירוק. אלה אנשים מוצלחים. קצינים מצטיינים בצבא, מרצים באוניברסיטאות, עובדי בנק בכירים, ואנשים שכל החיים שלהם עוד לפניהם. מעיין, לדוגמה, תירשם בימים הקרובים ממש לאוניברסיטת חיפה, שם היא תלמד מידענות כתואר ראשון, ומשם תעבור לתל אביב אהובתה אפופת זיהום האוויר, כדי ללמוד משחק. היא אוהבת הרבה דברים, ביניהם מוזיקה, ספורט ואת החבר שלה, שגר קצת מעבר לירושלים, בארץ-לא-ארץ, עמוסת חול ומאבקים היסטוריים. מכיוון שמעיין והחבר גרים במרחק כה גדול, היא הצטרפה ברצון רב ובזרועות פתוחות אל מועדון אנשי סוף-השבוע. אורזת תיק ולרוב שוכחת את המטען של הפלאפון (ובהתאם מתבאסת על עצמה) ושוכחת מהעולם שלה לכמה שעות וימים של חסד נפלא בין זרועותיו, בתום מסע ארוך ומשתלם. בכל פעם שהיא נוסעת אליו הוא מתקשר אליה הרבה ומתנצל על הדרך הארוכה, כאילו שהוא זה שתכנן את המסלול של האוטובוס ואת המהירות המותרת בכביש - ודווקא ההתנצלויות האלו, לכאורה חסרות המשמעות, הן מוכיחות לה שמדובר באכפתיות אמיתית ובדאגה, ומעל הכל - רצון שהיא תגיע כבר. לגור במרחק כזה עצום מבת הזוג או מבן הזוג יכול להטריף מאוד בקלות - יכול גם לגרום לפרידה. אין סיבה להתכחש לזה. אבל דווקא כשהיא עוברת את המחלף האחרון בכביש שש ועולה על הכביש המהיר לירושלים, הכל נראה קטן עליה, ועליו, ועל הקשר החזק והמוזר שהתפתח ביניהם, שהגיע השבוע לשלושה חודשים מאושרים ובריאים וטובים, למרות ואולי בגלל הכל. וכשהאוטובוס מגיע לירושלים ואנשי סוף-השבוע נפלטים ממנו והולכים לדרכם, היא נוהגת להוציא את התיקים שלה ולעמוד בצד המסדרון, ולהתחיל להרגיש בבית. היא עוצמת את עיניה וכשהיא פוקחת אותן היא מרגישה את הכל מתאזן ונרגע, תופס צורה יותר מוחשית, חזקה, פחות דהויה ויותר ממשית.