היה לו קשה להאמין שהוא עושה לו את זה. אחרי שהוא זכה בהגרלה, אחרי כל השיחות והבירורים של לאן להגיע ומתי ומה להביא, הוא מאחר לפגישה שלהם בלי בושה. הוא תמיד ראה באיחורים כזלזול ישיר ומעליב בזמן של האחר, ולכן התרגז כל כך כשראה את הזמן הולך וחולף והוא עומד במקום. ובכל זאת הוא החליט לצאת בסדר ולהישאר שם, כי מה כבר יש לו להפסיד, עסקה זו עסקה. כשהמאחר מגיע סופסוף המחכה לא מסתיר את הכעס שלו והצד השני לא מסתיר את המבוכה שלו, אבל שניהם מתגברים על המכשולים ומתחילים לצעוד אחד לצד השני.
"א.. אני לא מאמין שאני מכל האנשים זכיתי בהגרלה הזו." אומר המאחר בהתרגשות כנה, מנגב את הזיעה מהמצח. זה אחד מהימים הכי חמים בשנה הזו שהייתה קרה מהרגיל.
"כן... יש לך מזל אמיתי. לא לכולם יש את ההזדמנות הזו. כדאי שתנצל אותה." המחכה עונה לו בטון קצר רוח, כאילו היה רוצה שזה כבר ייגמר.
"כן, אבל מאיפה להתחיל? יש לי כל כך הרבה שאלות וכל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות איתך."
"תתחיל מההתחלה, אני מניח." המחכה מרים את כתפיו בהשתוממות.
"אוקיי, אוקיי... מה הדבר הכי יפה שראית בחיים?"
"בחיים?"
"אני מתכוון, אתה נולדת מתישהו, לא? לא צצת פתאום מאיזה ענן והתחלת את מה שאתה עושה משום מקום. היה חייב להיות לזה בסיס כלשהו."
"כן, אבל לא בהכרח נולדתי. יותר נוצרתי מכל מה שהיה לפניי."
"אה, וואו. עמוק."
"כזה אני. ולשאלתך, אני חושב שהזריחה הראשונה ניצחה הכל. היה משהו בהתחלה הזו, ביצירה הזו שנוצרה אחרי מאמץ מאוד גדול של כל מי שהיה מעורב שהרגישה כמו נצחון והתחלה חדשה מהסוג הכי טהור שלה. ואתה?"
"הלידה של הבת שלי, בלי ספק. רוצה לראות תמונות?"
"אממ כן, אפשר למה ל- וואו, באמת חמודה. כבר בגיל הזה גומות חן?" אלוהים באמת מתרשם מהיופי שלה.
"תודה רבה רבה!" סאני מחייך מכל הלב. האירוע הזה מאוד מוזר לו אבל הוא מסתגל לשינויים בקלות. כבר בצבא אמרו לו שהוא יבריק בכל יחידה שישובץ בה, אז הוא עבר בין ארבע יחידות בסך הכל כדי לראות אם התיאוריה הזו תהיה נכונה גם במציאות ולא על הנייר. אבל בכל זאת, לא בכל יום אתה צועד לאורך שדרות אבן גבירול עם אלוהים בכבודו ובזקנו, אז אפשר להבין את ההתרגשות המבולבלת שלו.
"עוד שאלות, סאני?"
"כן! מתי הכי פחדת?"
אלוהים עוצר לרגע וחוזר לרגע הזה בטנק בביירות. לשריקות של הטילים ולצרחות של כל מי שמסביב ולזכרון החד הזה של השניצל והצ'יפס של אמא שאכל רק לפני שבועיים שמרגישים כמו שנתיים. הוא זוכר עד עכשיו את התחושה של הדם שמטפטף מכל פינה כאילו יורד גשם חזק של מוות. הוא מגמגם תשובה בסגנון של "בעיקר מג'וקים, למען האמת", וסאני לא שם לב לדרמה הפנימית שמשתוללת בבפנוכו של אלוהים ועונה לו חצי צוחק "נו, אז לא הגיע הזמן להכחיד אותם?" ושניהם צוחקים.
כשהצחוק נרגע אלוהים שואל את סאני את אותה השאלה. סאני עוצר לרגע ועונה ש"למען האמת אני מפחד להתעורר בוקר אחד לבד. לגלות שאשתי לקחה איתה את הילדה ואת המזוודה שתמיד אנחנו נוסעים איתה לאילת והלכה חזרה לאמא שלה בבאר שבע. אני מפחד מהשקט שיבוא עם העזיבה הזו, לא שזה יקרה, כי הכל באמת טוב והקשר באמת פורח ונפלא, אבל לך תדע מה יקרה, אתה יודע."
שניהם משתתקים וחושבים על התשובות שלהם, כנות יותר ופחות. השמש מתחילה ללטף את מגדלי הזכוכית החדשים של תל אביב ומסמלת את סוף היום הזה.
"טוב", אלוהים שובר את השתיקה המהורהרת, "שאלה אחרונה?"
"מה, כבר?", סאני מופתע, לא התכונן לאופציה שזה ייגמר מתישהו.
"הגיע הזמן, לא? יש לי מלחמה בעיראק להתמודד איתה, חטופים בשטחים, לא חסר", אלוהים מצטדק.
"כן, כן, ברור לי. מתקרבים אליהם באמת?"
"לא יודע, לא ראיתי חדשות היום."
"אבל אתה אלוהים, אתה לא אמור לדעת הכל?"
"טוב, סאני, יאללה."
"בסדר. על מה אתה חולם?"
"אתמול היה לי חלום נורא מוזר. חלמתי שאני מטייל עם כלבה, ולא, אין לי חיית מחמד, ופתאום האדמה נבקעת מתחתינו. היא מושכת אותי עם הרצועה לכיוונה ואומרת לי שהכל יהיה בסדר", אלוהים מספר. "ואיכשהו הכל נהיה בסדר יותר. השמיים נהיו בהירים יותר, האנשים נהיו נחמדים יותר, הכל פשוט נכנס למין קצב אחר, מאוזן יותר. וזה היה טוב. ועל מה אתה חולם?"
"אני חולם על כבשים."
"סליחה?"
"כן, בוא תראה." סאני ענה, ומשך את אלוהים איתו אל החלום שלו. ובחלום הזה היו כבשים מכל סוג; שמנות, רזות, נבוכות, מלאות בטחון עצמי, שמחות, עצובות, עם צמר עבה וצמר דק, כבשים ענקיות שהגיעו עד קצה העננים בשמיים וכבשים זעירות שהגיעו בקושי לקרסוליים של שניהם. בכל מקום שאליו הסתכל אלוהים ראה כבשים מכל סוג ומכל צורה. הוא הסתכל על סאני מבולבל, מחפש תשובה, מנסה להבין מה המשמעות. אבל סאני הסתכל בחיוך גאה על החלום הכבשתי שלו, מקבל את המציאות במין שלווה של "ככה זה, וככה אני מקבל את זה". ובינתיים הכבשים כיסו את העולם כולו, לא משאירות אפילו מקום אחד לא מכוסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
