אני תמיד זוכר אותך כבנאדם עם שיער ארוך ששומע מטאל. זו הסטיגמה הראשונית, ת'מבין. בלי להכיר אותך ישר ניחשתי בערב ההוא, כשהזיקוקים של ז'קי שאגו מעלינו והתחבקנו בפעם הראשונה, אני כידיד שלה ואתה כחבר שלה, שאתה בקטע של המטאל הזה שאף פעם לא באמת אהבתי. יש לי חוש כזה שאני די גאה בו, לדעת אם הבנאדם שאני פוגש הוא חרא בנאדם שיפגע או שזה אחלה בנאדם שיישאר. עם הניחוש לגבייך צדקתי. הסתדרנו מהשנייה הראשונה, אתה יודע איך זה, שני משוגעים שמוצאים מכנה משותף מיידי. כמו יין ואלכוהוליסט, גיטרה וקלפטון, ככה זה היה. והיא, היא זרחה. ברגע שהתאפשר לי לחשתי לה "הוא מדהים בשבילך, תשמרי עליו" ושנה וחצי אחרי, היא שומרת עלייך לפעמים כמעט כמו אמא, עם אהבה שאלוהים יודע לתאר במילים, כי את המבט המשתאה שלי בכל פעם שאני רואה אתכם ביחד קשה לי לתאר במילים. כל מיני חוויות כאלה, ראשונות, היו לי איתך. אפילו אגיד שאתה החבר הראשון שלי. הראשון שהתייעצתי איתו לגבי מה לעשות איתה, איך להתמודד עם זה, הראשון שבאמת הקשיב ולא התעייף ממני, ושנינו יודעים כמה אני יכול לעייף. וזה לשבת איתך בים ולשתות בירה מול הגלים ולטייל איתכם ולראות את איך שאתה דואג שהיא תהיה מאושרת ולהישבע לעצמי שעם החברה שלי ככה אהיה. להחזיק ממך בכל מובן אפשרי, כגבר, כאח, כחבר.
II.
"אני מרגיע אותה שכשזה מגיע למשוגע כמוני, תשים לי נשק ביד וכל הצבאות של הערבים נכנעים אחרי שעה", אמרת לי כשחיכינו לאוטובוס האחרון, ובאמת, אתה קיצוני אבל ברוח טובה. בגלל שזה אני, לקח לי זמן להתרגל אלייך, באחת מהפעמים הראשונות שנפגשנו כמעט אנסת אותי בחיבוק והרמת אותי אל השמיים ונבהלתי לאללה, אבל לאט לאט גיליתי כמה אתה בנאדם שונה ועמוק הרבה יותר מכל שאר מיצי הזבל שמסביב. ואתה בכלל מעכו, וכולם יודעים כמה עכו גרועה. כל עיר שתושווה לעכו אוטומטית תיעלב, תארוז את חפציה, תצעק "נמאס לי" ותצא בזעם מהחדר. זה עניין של סטיגמות אצלי, ובטח ראית את החיוך הציני-מזלזל שהיה לי כשאמרת שאתה מעכו, ועמדת בגבורה בכל הבדיחות על עכו. זה מתבקש, בחייך. שנינו יודעים שזה ככה.
III.
אתה נכנס למסגרת שכולם כולל כולם מפחדים ממנה, וזו הסיבה שקצת קשה לי להאמין לך כשאתה אומר לי שאתה לא מפחד. אמנם אלו הרגשות שלך והדרך שבה אתה מקבל את הדרך החדשה הזו אבל אם הייתי במקומך, מתגייס לקרבי ועומד לטחון שבתות איפה-שיהיה-שמח, היו רועדות לי הביצים. אי אפשר שלא, אתה רואה מה קורה בעולם, את המשחקי מלחמות האלה של המנהיגים, הפלסטינים על הגדרות... לא חסר חרא. בכלל, זו תקופה של גיוסים, ולכן זו בעצם תקופה של פרידות. וממש לא מתאים לי העניין הזה, של להיפרד מכל האנשים שהתחברתי אליהם ואני אוהב אותם, וספציפית ממך. כי זה אתה, מרטין, כי אני רגיל לזה שתמיד יש את הארגנטינאי המעורער מעט בנפשו שיישב וידבר ויחלוק איתי, ותמיד יהיה, כי אני בטוח שהחברות הזו תחזיק הרבה שנים, וגם כי אם יקרה לך משהו אני לא יודע איך כולנו נתמודד. ולכן אסור לך למות. אני אוסר עלייך, או בעצם על הגורל, לקחת אותך ממני וממור ומהמשפחה שלך. כשיש בנאדם חזק ומעורר השראה כמוך בחיים של אנשים אסור לנו, לאנשים הפשוטים יותר, להיפרד ממך, לתת לך לעזוב אותנו. ואם אכנס לזה באמת, אז לא תעזוב אותנו באמת. תהיה בלב, במחשבות. אבל די, זה לא יכול לקרות. זה לא יקרה.
IIII.
אז הערב הלכנו לבורגוס, לשלב את חגיגות יום ההולדת ה19 שלך ואת הגיוס. פתחנו שולחן והחשבון היה מטורף, וכך גם ההנאה של כולנו. אכלנו המבורגרים לא הכי אכילים (ולמי מהקוראים שמתכוון לגשת לסניף נהריה: תחסכו לעצמכם.) ודיברנו הרבה. הכינו לך מין קינוח פלצני עם זיקוק והתחלתי לשיר "היום יום גיוס" ו"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי כומתה". מור הייתה שם, דוד היה שם, כל האנשים שאוהבים אותך באמת היו שם.
היינו שם כי הגיע לך את הערב הזה, שבטח נמשך עכשיו עם בקבוקי הוודקה העצומים שקניתם בקיוסק הצמוד לבורגוס. היינו שם כי לכולנו עצוב וקשה עם הפרידה הזו שלי אישית תמיד נראתה אבסורדית, לא מציאותית. כי אנחנו לא באמת נפרדים ואתה מגיע בסופי שבוע. אני עוד צריך להתרגל לרעיון הזה, שהחבר הכי טוב שלי יהיה תקוע בבסיס ליד אילת בזמן שכולנו נחיה בצפון, אבל זו המציאות והיא תעבור ואתה תעבור את זה בשלום. אתה חייב. בשבילנו, בשביל עצמך.
V.
וביום ראשון בבוקר נבוא איתך לחוף הכרמל, כמו שהבטחתי לך כשיצאתי מהבורגוס עם דוד. ב8:00 או ב8:30, מה שיזרום לנו יותר. ניקח את זה בקלילות, אני אזרוק כמה בדיחות ואחבק אותך חיבוק חזק לפני שתעלה על האוטובוס הירוק הזה שייקח אותך לטירונות ומשם לצבא. וניסע חזרה לנהריה ולעכו ונבכה רוב הדרך, בעיקר אני, ונחזק אותך מרחוק כי תצטרך את זה. זה מסע פסיכי ורצוף מכשולים, שישנה אותך מן הקצה אל הקצה. אבל כמו שאני מכיר אותך, תסתדר. אתה מהמסתדרים.
ביום השחרור שלך, בגיל 22 שלך ו21 שלי, נשב מול הים הנהרייני ונשתה בירה. ניזכר בפוסט הזה שכתבתי לך עם דמעות בעיניים ותחייך ותאמר שזה בסוף היה בסדר, עוד חוויה לאוסף, ותרים את הכתפיים שלך בהשתוממות משועשעת. אמן.
זה היה קצת אירוני, איך שדור עמד שם על הגשר הענק הזה עם הגשר הקטן הזה על השיניים שלו. היום ששמים גשר על השיניים שלך הוא יום גורלי. הכל משתנה, וזה לא משנה אם היית הכי גבר גבר או הבחורה הכי כוסית בשכבה, עזבי בשכבה, בעיר, ברגע ששמים לך גשר על השיניים את רואה איך כל אלה שהזילו עלייך ריר בכל השיעורים מתרחקים ממך והולכים לאופציה ב', קורל עם האבא המיליונר. ברגע שהאורתודנט הנחמד, או במקרה של דור האורתודנט המאוד לא נחמד, מרכיב לך את קוביות הברזל האלה על השיניים הכל משתנה מבחינתך, והספירה לאחור עד החירות הלסתית מתחילה.
והלילה הראשון הוא הכי קשה לדור. הוא מוצא את עצמו מת מרעב אחרי שהוא לא הצליח להכניס כלום לפה כל היום בגלל הכאבים, והפחד ממה שיאמרו מחר בבי"ס ואיך שני, שבה דור מאוהב מכיתה ג' אבל מפחד להגיד כי פאדיחות ואהבה-זה-איכס תגיב גורם לו להתהפך חסר מנוחה במיטה ולהרגיש את השיניים שלו הנה עוד רגע מתפוצצות תחת העומס החדש והמלחיץ הזה עליהן, ודור מרדים את עצמו בדמיונות שיש לו גשר אמיתי, כזה עם מכוניות ורמזורים, על השיניים. זו הדרך שלו להתמודד עם זה, לדמיין את הנהגים דוהרים לו על השיניים ומתפעלים מהגשר הגדול והיפה הזה, שמקצר את הדרך בין הלחיים בזריזות.
והבוקר מגיע ושיעור תנ"ך מתחיל, ובלהה המורה מחמיאה לדור על הגשר החדש וכולם צוחקים וגבי קורא לו קוקסינל. הוא פחד מהרגע הזה יותר מכל התהליך המכאיב והארוך שלפניו, מהכניסה לכיתה והניסיונות הכושלים להתחבא, הראשונים שישמו לב ויצחקקו על הנמוך המכוער שעכשיו שם גשר, אז עוד יותר מכוער, והמורה שתשים אותו בעצם במרכז הצומי של כווווווו-לם, כולל שני.
ומהמבט המופתע של שני כשהיא תראה שיש גם לו גשר.
אולי היא תתרחק ממנו עוד יותר? זה יגעיל אותה, זה יבהיל אותה? אי אפשר לדעת, גם הכי הכי זקנים לא מבינים בנות.
או שאולי היא תתקרב אליו ותגיד לו שזה בסדר ושזה יעבור? דור יודע שזו לא מחלה, אז למה שהיא תגיד לו את זה? היא חכמה, ויפה, וכולם מסתובבים מסביבה כמו דבורים סביב פרח עם צוף עסיסי, היא לא מסוג הילדות שאומרות שטויות, כל מילה שלה במקום מבחינתו, אבל ככה זה כשאתה בן 14 ומאוהב, הכל מתטשטש לעומתה, הכל נהיה חיקוי של מציאות. כשד"ר אילן הרכיב לו את הגשר והדביק את הקוביות לשיניו דור דמיין את היום שבו הוא מוריד את הגשר. את ההליכה מלאת הביטחון שלו אל עבר שני והחיוך הרחב שלו אליה, כאילו אומר לה "הנה, זהו, עכשיו אני יפה כמו שמגיע לך, כמו שמגיע לנו".
אבל עד אז יש לו דרך ארוכה והרבה תורים אצל ד"ר אילן, אז בינתיים הוא עומד על הגשר הענק הזה עם הגשר הקטן הזה על השיניים שלו. זה אולי נראה מטופש מהצד, אבל בשבילו יש בזה נחמה ותחושה של "לא-לבד". שלמרות שהגשר הענק הזה הוא גשר מכוער שמכער את הפנים של העולם (קצת כמו את הפנים של דור, לדעתו) משתמשים בו, ויש המון אנשים שאוהבים אותו ומעריצים את מי שהרכיב אותו, וזה משהו שדור מקווה שיקרה גם לו, אז הוא מרשה לעצמו לחייך חיוך גדול ולא מתבייש לנוכח הפנטזיה הזו, כי למרות שיש לו גשר הוא כמו כולם, בסופו של דבר, אבל עם קצת יותר ברזלים בפה שייעלמו בקרוב. כי חייבים להאמין לאילן, הוא דוקטור ודוקטורים מבינים עניין.
ממני אליכם, מר בחור,
שחיכה שעמית תחגוג יומולדת כדי שהוא יכתוב את הסיפור הזה ולא שכח למרות שעברו כמה חודשים מאז שעלה הרעיון שלה. מזל טוב, יקירתי, ומקווה שאהבת. ♥
המספרים מתערבלים על גבי הדף המשובץ. מבולבלים ומחכים להסתדר בסדר המתאים, אסור מספר מסויים באותה שורה יותר מפעם אחת, וכן הלאה. אולי זה ייראה לכם כמשהו נורא קטן וחסר ערך, אך בשביל המספרים זה עניין של חיים ומוות. בלי זה הם ימותו. בשביל זה הם חיים וזו מטרתם בעולם הזה, להסתדר בצורה המתאימה, בגיוון אינסופי. זה הכי כיף בלהיות מספר בסודוקו, אף פעם אין את הכפיל שלך לידך ואף פעם לא משעמם. הגיוון בעצם עושה בשבילם את החוויה. אתם לא שומעים אותו, אבל כשאתם שמים את 7 ליד 4, 4 נורא שמח כי הם הסתדרו מהרגע שהמציאו את המשחק הזה וחבל להרוס חברות על עניין של סדר. "זין על הסדר", 7 אומר ל4, "אין מקום לסדר פה, בזוגיות הזו", ומחבק אותו חיבוק גדול ואוהב.
יום אחד הסודוקו ייגמר. זהו טבעו של כל טרנד. ההלוויה תהיה עצובה מאוד, כולם יגיעו, כולם. הקאקורו והתשחצים, רק הציור השבועי לילד לא יגיע, אבל זה כי הוא בטיול מגן הילדים. גם יהיה עצוב בשביל מי שאוהב לחשוב וכל אותם זקנים יפנים שיושבים בפארק ב6:50 בכל בוקר ומתאמצים על המספרים האלה שמתערבלים על הדף המשובץ ומנסים, כמו כולנו, להסתדר קצת בחיים.
ממני אליכם,
מר בחור, שלא יצליח לעולם לפתור את זה, אבל טוב בכתיבת סיפורים מטומטמים על המשחק הזה שתמיד עשה לו כאב ראש.
מדובר בסיפור חסר פואנטה לחלוטין, אבל מדובר באלתור שנוצר בעקבות "היי, תזרקי מילה, כל מילה", "סודוקו!", ולכן הרמה הירודה. אפילו חסכתי למנויים ולא שלחתי להם מייל מצהפאדיחה. בעצם, זה מה יש, תתמודדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
