זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כל הלילה לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה, מלמלתי לעצמי "הנה נהרס לך הסופש" והמחשבות דהרו וחזרו ודהרו וחזרו. והגוף כאב כמו שהוא יכול לכאוב אחרי השבוע העמוס הזה... והיא לידי, שוכבת, שקועה בחלומות שלה. אני מסתכל עליה לרגע ותוהה אם אחרי ארבעה חודשים ביחד, אני עדיין חלק מהחלומות שלה. חלק מהעולם הקטן שנוצר מבעד לעיניה העצומות, מהיס פלאנט שיש שם בדמיון שלה. הבוקר מגיע והיא מתעוררת ויוצאת לעבודה ואני מתעורר אחריה, מבקש חיבוק ואיכשהו מצליח להירדם מיד אחריו. 

התחלתי ללמוד היום, בחדר מחשבים קטן באוניברסיטה שעל הכרמל. עשיתי מבחן באנגלית ומחר אני מתחיל את הקורס הראשון שלי. נסעתי הביתה עם זוג סטלנים שדיברו על כל מיני צבעים ואיכשהו הצליחו להביא אותי הביתה בשלום. טוב לי, אני מתרגש ואני לא לבד. 

הוא ראה אותה תמיד כשהוא חיכה לאוטובוס, וכשהאוטובוס הגיע היא לא עלתה. היו לה פנים שחומות ושיער שחור. היא תמיד עמדה באותו המקום. כשהיה מגיע לתחנה היא היתה שם. כשחיכה בתחנה היא היתה שם, כשעזב את התחנה היא היתה שם, וכשחזר לתחנה היא עדיין היתה שם. וכשעלה לאוטובוס תמיד ישב באותו המקום, מתבונן בה דרך החלון. 

מבט הקרח שלה, הקוקיות שמהן יצא השיער השחור כפחם והחלק בצורה שהוא מעולם לא ראה, בצורה מושלמת ומוזרה. השלמות בפרטים, אך חוסר היופי או הכיעור בגופה גרמו לה להיות לא אנושית. זה משך אותו. מעולם לא נוצר ביניהם קשר עין. הוא התבונן בה פעמים רבות, אך היא תמיד התבוננה לעבר הכביש. הוא מעולם לא ידע אם היא בכלל עוזבת את התחנה, הוא מעולם לא ראה אותה בבגדים שונים, בעצם מעולם לא ראה אותה עוזבת או מגיעה לתחנה, היא תמיד הייתה שם. הוא מעולם לא שמע את קולה, אך תמיד דמיין אותו. הוא רצה לפנות אליה, אפילו לשאול רק "מה השעה?", או "271 עבר כבר?", אך מעולם לא היה לו מספיק אומץ.

להתבונן בה הפך להיות לו הרגל, שגרה. ולשגרה הזו הוא התחיל להגיע גם בחופשים, רק כדי להתבונן בה. ואכן, גם בחופשים, גם בחגים, וגם בימים של שגרה היא היתה שם, עומדת זקופה, באותה נקודה עם אותה תסרוקת ועם אותו מבט. וכשהאוטובוס הגיע, הוא עלה והיא נשארה. היא כל-כך קסמה לו שהוא הרגיש צורך קיומי לראות אותה בכל יום, כמו צמא או מחנק פתאומי של דמעות בגרון, וגם כשהתחיל ללמוד באוניברסיטה בעיר מרוחקת הוא הגיע בכל יום ובאותה שעה אל התחנה הזו. 

יום אחד הוא שבר את השגרה ונשאר בתחנה. במקום לעלות לאוטובוס, הוא נשאר ובהה בה. הוא לא חשב על דבר וההתבוננות בה לא גרמה לו הנאה, ובכל זאת הוא נשאר. היא לא זזה בכלל ולא הסיטה את מבטה מהכביש. והוא המשיך להתבונן בה, לא זז אפילו לשנייה. עבר עוד אוטובוס, ועוד אוטובוס, ומונית שירות, והאוטובוס האחרון של הלילה הגיע, והם לא זזו. פתאום היא הפנתה את מבטה אליו והתבוננה בו, ישר לתוך הלבן של העין. עיניה היו גדולות וכהות, כהות כל כך שאפשר היה לטעות ולהחשיב אותן כשחורות, אך הן היו חומות. היא הסתכלה ישר בעיניו במשך דקה, והעולם עצר מסביבם. 

מונית שירות נוספת הגיעה, והיא הרימה את ידה והיא נעצרה לידה. בפעם הראשונה הוא ראה אותה עלה, וכשביקשה לשלם הוא שמע את קולה הרגיל. הוא עקב אחריה במבטו דרך החלון, והיא פתאום כבר לא היתה כל כך מושלמת. פתאום הוא ראה שהתסרוקת שלה לא מיוחדת ושבגדיה נראים נורמליים. פתאום היא נראתה אנושית. הוא עדיין לא הבין מדוע היא עומדת כל יום בתחנה, אך כבר לא היה לו עניין בזה. 

ולמחרת הוא חזר לאותה תחנה, באותה שעה, ועלה על אותו אוטובוס והמשיך להתבונן באותה בחורה - היא הייתה שם, זקופה, באותה נקודה עם אותה תסרוקת ואותו מבט. חוסר האנושיות נעלם ממנה, אך הוא בכל זאת המשיך להתבונן. לא מפני שסקרנה אותו ולא מפני שעניינה אותו, אלא בגלל ההערצה. הערצה שלא נעלמה גם כשגילה שאיננה מושלמת, בגלל שאותה הערצה הייתה נחוצה לו, כמו כוס מים לצמא, או דמעות על הלחי כשהן עומדות בגרון.

העננים ריחפו מעל העמק במסלול מפותל שרק הם הבינו. תחילה בין הנקיקים והואדיות והיישר אל האחו הרחב שמולם, נשבעים לעצמם שבועה להספיק הכל לפני הזריחה. על בסיס הידיעה שלכולם יש תפקיד בעולם הזה, החל מהעננים ועד לבני האנוש, העננים האלו מיהרו כאילו חייהם תלויים בזה - זה הרי מה שמחזיק אותם בחיים, אבל כשהזריחה הגיעה העמק היה מכוסה בשמיכה קפיטתית של עננים, כך שהבוס הגדול מהקומה למעלה היה מרוצה בסופו של לילה לבן נוסף לאוסף. אחרי העננים מגיע תור השמש, שעומדת בפינה הקטנה שלה במרפסת עם נוף קדמי לשביל החלב, מחכה כהרגלה בכל שעת דמדומי זריחה לזמנה לזרוח ולסלק את החשכה שעוטפת את הכדור הכחול. שעון החול שניצב על השולחן לצידה מתחיל לרטוט בזעם מודחק, מודיע לה שהזמן מתקרב וההצגה היומית צריכה להתחיל בכל רגע, אז השמש מזדקפת בכיסא הנוח, מתמתחת, וקמה. העולם יפה הבוקר. נקודות בוערות מפוזרות בנקודות ספורות בלב ים ועל גבי היבשה, עומדות כאנדרטאות למלחמות בין אדם לחברו, ובין הטבע לבנו, אך מלבד זאת, העולם יפה הלילה, אין ספק. השמש מניפה רגל בוערת אחת על קצה המרפסת, ועוד אחת. מהנקודה הזו היא מרגישה הכי חזקה והכי עוצמתית שהיא תרגיש היום, כהרגלה בקודש. היא נושמת עמוק אבק כוכבים מעורבב בשבבי זכרונות, ומרשה לעצמה ליפול לאט לאט אל תוך החלל הבלתי נגמר.

השמש חזקה הבוקר במיוחד, הוא חושב לעצמו כשהוא יוצא מהאסם. במסגרת העבודה שלו יש לו הרבה הזדמנויות לעצור רגע את המירוץ ולהעריך את היופי של העולם הזה. את איך שהבתים צצים כמו פטריות של אחרי הגשם מבין העצים ומתחת לגבעות, את הרוח שמערבלת הכל בקצב מסחרר אך רגוע, ואת השמש שמשום מה תמיד הייתה לו פינה חמה-לוהטת בלב בשבילה. עוד בתור ילד הוא נהג לשבת על המרפסת הקדמית של בית ילדותו ולהסתכל ישירות אל השמש, בעודו מתעלם מהערותיה של אמו, על איך שהשמש תשרוף את העור שלו ועל כמויות המים הגבוהות שהוא צריך לשתות, עם התחביב המוזר הזה שלו ובכלל. ועכשיו בבגרותו הוא ימאי מדופלם שמחובר לשמש יותר מכל אדם אחר בעולמו הקטן. אפשר להגיד שהשמש היא כמו האלוהים שלו, מכוון אותו בדרך החמה והנכונה לו בעולם המשוגע הזה. הוא עולה על הסירה שמיטלטלת בין הגלים הרותחים, מתמקם באמצע האגם וזורק את החכה עמוק אל תוך המים. עמוק מדי, כי הסירה כמעט מתהפכת מההתנגשות עם מה שזה יהיה שם למטה. קטן עליו, על קפטן ג'ק. הוא נשען עם כל הגוף אחורה, כמו שאבא שלו לימד אותו כשהיה צעיר בהרבה, והחכה, איך לא, נכנעת ונמשכת בחזרה אליו, מושכת בעזרת הקרס שלה דגים שרופים לחלוטין, מעלים עשן. מה לעזאזל קורה פה, הוא ממלמל לעצמו וקולט בזווית העין שהמים מסביבו נהפכים לאט לאט מכחולים-טהורים לאדומים-בוערים. הסירה מתחילה להעלות עשן וג'ק נבהל, מתחיל להתיז מים לכל פינה בסירה ומנסה להפחית קצת את החום האיום הזה שעוטף אותו, אבל זה לא עוזר לו והסירה מתחילה לבעור, והברירה היחידה שנותרה לו היא לקפוץ אל המים. 

ודווקא בתוך המים האדומים-בוערים האלו הוא לא מרגיש כאילו בגדים עלולים בכל רגע להיתפס באש מסתורית ולהידלק, ושהמוח שלו הולך להתאדות. ההיפך הוא הנכון - המים חמימים, כמעט נעימים. הוא מוצא את עצמו נמשך עם הזרמים לקרקעית האגם הזוהרת כולה, הצדפים שנמצאים שם משובצים כמו אבני יהלום על תכשיט יקר. הוא רואה פס זוהר ורחב מזמין אותו אליו ובלי להבין בכלל את משמעות מעשיו, כמו אדם מוכה כישוף הוא נמשך אליה והנה פתאום הוא נשלף אל תוך זרועותיה של קרן שמש מאוחרת, הרחק מעל האגם, והאסם, האגם ההולך ומתכהה, ואל תוך מרפסת קדמית עם נוף לשביל החלב, עם שני כיסאות נוחים ושעון חול שמתחיל ברגעים אלו ממש את הספירה לאחור. מהמרפסת הזו העולם יפה הבוקר, העולם תמיד יפה אם מסתכלים עליו אחרת.