אהבה זה דבר מורכב ומסובך ומטורף, אבל לא הייתי עושה את זה אחרת. לא הייתי צועד במסלול הזה אחרת ולא הייתי עושה דברים אחרים. אני שלם עם מי שאני ואני שלם עם ההחלטה הזו. אמנם עברתי ואעבור כמה ימים קשים אבל הם קשים גם ככה, עם כל המלחמה הבלתי נסבלת הזו שבמקום מסוים מייתרת את המלחמה הפנימית בעצמי. התותחים השתתקו והעשן התפזר ועכשיו נשארתי רק אני מול כל העולם הגדול הזה שלא יצא לי להכיר עדיין. אולי מפחד, אולי מכניעה, אבל באמת שהתעייפתי מלפחד ולהיכנע. כל החיים שלי אמרו לי מה לעשות, איך לעשות, איפה להיות ומה להגיד. כזה אני, נחום-תקום כזה של התנהגות. נותן להכל לעבור דרכי ושותק את הדרך שלי לעבר הגאולה שתגיע. כולם שואלים אותי מה קורה איתי ורומזים לדאגה אבל אני לא דואג, י אני בסדר. אני מתחיל מחדש, איתה ובמקום מסוים גם בלעדיה. הפרידה הזו הייתה צפויה ובמקום מסוים קצת ניערה לי את המערכות. אני יודע שדברים לא יחזרו להיות אותו דבר בערך אף פעם אבל אני מקווה ומאמין שהכל יהיה בסדר. תקווה ואמונה זה מהדברים העיקריים שיש לי כרגע.
אני לא לבד ומצליח לתפקד בעזרת כימיקלים ואלכוהול ושגרה מאולצת שסובבת סביב מבזקי חדשות ו"דובר צה"ל התיר לפרסום". אני שונא את המצב הזה ומתפלל שכולם יחזרו בשלום הביתה או לפחות יהיו מוגנים בבתים שלהם. קשה להבין את זה מהצד אבל אני בכל זאת שולח לניו יורקר עדכונים וסרטונים מטורפים לגמרי משני הצדדים. 730 הרוגים זה חרא וגם עשרות אלפי חיילים עמוק בבוץ המדברי זה חרא, אבל אני לא חושב שהייתה ברירה אחרת ואני מקווה לטוב. כבר ארבעה ימים, אולי יותר, אני הולך לישון באזור 3:00 לפנות בוקר. החלומות שלי מוזרים כרגיל וסובבים סביב חדשות ואלכוהול וכלבים שרצים ברחובות. אבל זו דרך חדשה, איתה ובלעדיה, במקום מסוים. והכל בסדר. רק שהתותחים יפסיקו והעשן יתפזר ונתחיל להיבנות מחדש. לאט לאט בסוף אגיע לאן שאני יכול להגיע. זה ייקח זמן אבל אני מאמין בעצמי, כי זה רוב מה שיש לי כרגע. האמונה הזו. שמשאירה אותי ער בלילה ומעירה אותי מוקדם בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
