ואז המכונית נעצרת. מתוכה יוצא הגנגסטר, לא סתם גנגסטר, אלא כזה עם מעיל פרווה וכובע תואם והכל מתוקתק כאילו הוא הולך לתצוגת אופנה ולא לחיסול. צעדיו בנעלי עור הנחש (כי צריך לשמור על סטייל גם כשמתלכלכים בעבודה) הדהדו לאורך גדת האגם. עוזריו חיכו לו כבר מזמן, אוחזים ולא משחררים מטומי. טומי דווקא היה בחור טוב עד שהוא התחיל להתלכלך בעבודות מהצד, כמו שאומרים בעסק. שוחד פה וסחיטה של האיש-הלא-נכון שם, ולפני שטומי הספיק להגיד "זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך" הוא מוצא את עצמו אחוז בידיהם המקועקעות של עוזריו של הגנגסטר, על ברכיו. רוח קלה פיזרה עלים מסביב לברכיו והגנגסטר נעמד מולו, שולף את האקדח החום שלו, ומכוון. ספינת תיירים חולפת במקום אבל הם לא שמים לב, כי מי בכלל מסתכל על קווינס כשיש את מנהטן מולו, והגנגסטר שואל את טומי אם יש לו בקשה אחרונה. טומי עונה ב"טוב, אם אנחנו באמת פותחים את זה, אני רוצה ארוחה אחרונה." הגנגסטר מסתכל על עוזריו במבט של "תשחררו אותו" וטומי נופל מאחיזתם היישר אל תוך הבוץ. כעבור נסיעה של כמה דקות, הם מגיעים לסניף המקדונלד'ס השכונתי. העוזרים משחקים בטטריס במסך ממולם בזמן שטומי יושב מול הגנגסטר עם ידיים קשורות, בוהה באקדח החום שנמצא במקומו על המותן. הקופאית קוראת בכריזה "הארוחה שלכם מוכנה, 14 דולר בבקשה" וכולם מכניסים יד לכיס, מחפשים כסף לשלם. הגנגסטר ועוזריו מגייסים 12 דולר כולם ביחד. טומי אומר שהוא לא הביא איתו כסף, כי מי מביא כסף לחיסול שלו עצמו, וחוטף כדור ישר בין העיניים. אמנם בחור טוב, אבל כשרעבים ואין כסף מישהו צריך לשלם.
בימים כאלה הכל נזרק הצידה. כל האוהלים והצועקים והצדק החברתי ומה שהעסיק את המדינה עד לרגע שבו הכל מתהפך, שבו השגרה מנופצת. השגרה נשכחת לכמה שעות והכותרות מתחלפות בקצב מסחרר, אנשים עומדים מול מסכי הטלוויזיה בחנויות האלקטרוניקה ברחובות ונצמדים אל מכשירי הרדיו במכוניות, דואגים, עצובים ובעיקר עייפים. כולנו תוהים מתי השלום הזה יגיע, מתי ההבטחה שניתנה לנו כילדים שבגיל 18 לא נלך לצבא אלא נעשה מה שנרצה תתקיים. תוהים מה זה בכלל "שלום", אם זה כינוי יפה למצב רגוע עד האסון הבא או משהו יציב. עייפנו, מנהיגינו היקרים. עייפנו ממעגלי הכאב והשכול, מהדם שנשפך ומהדיווחים השוטפים בחדשות. עייפנו מיונית לוי בשידור חי ממקום הפיגוע ומהפרשנויות מבשרות האסון, מהתמונות ומהקולות מהזירה ומהאווירה המתוחה.
בימים כאלה כולנו ישראלים. כולנו עוצרים את הויכוחים עם מי שלא מסכים איתנו ואומרים שהערבים האלה לא יודעים להפסיק. זה בגנים שלהם, הבני זונות, אנחנו אומרים לחברים שלנו בבית קפה, הם לא יודעים מה זה שלום. אין ימני וסמולני, מתנחל מהשומרון או שמאלן מרוטשילד. כולם מרוכזים בחדשות ובעצב הפרטי שלהם. החייל שנהרג היה איתו בגן, הנוסעת באוטובוס שהכדור פגע לה בצוואר הייתה הפעם הראשונה שלו, וזה הקטע במדינה הקטנטנה הזו: שלמרות שמדובר במדינה של כמעט שבעה וחצי מיליון תושבים כולם מכירים את כולם, והגודל של המדינה הוא זה שמסביר את העצב של כולם. היא כל כך קטנה, ישראל, כמו כפר קטן. כולנו אוהבים אותה בכל ליבנו ושומרים עליה בכל כוחנו, כשבנינו מתים בשדה הקרב כולנו בוכים וכשמכבי תל אביב זוכה בגמר כולנו מאושרים. הגודל של המדינה מאפשר לכולם להיות מאוחדים כשימים כאלה מגיעים. הפטריוטיות שלנו ייחודית והכוח שלנו מפתיע את כולם. גם כשאתה עוזב לקליפורניה כדי להגשים את החלום אתה מוצא את עצמך עומד בסופרמרקט המקומי וקונה מארז של "במבה", סתם כי זה מזכיר לך את הבית.
בימים כאלה אנחנו שואלים את עצמנו איך זה קורה. איך, איך לא נמאס להם, למחבלים האלה? מתי זה ייגמר? כשהילד שלי ייוולד, לאיזו מדינה הוא ייוולד? מדינה אלימה שחיה מאסון לאסון, או מדינה שקטה ורגועה שהדבר הכי דרמטי שקורה בה הוא רמאות בסמסים ב"כוכב נולד"? איך קורה שאין שם גדר? ואיך קורה שגלעד עדיין שם? ולמה, למען השם, עם כל הנשקים וכל הכוח והאומץ, אנחנו נכשלים ברגע האמת? אנחנו רואים במבזק המיוחד את הכביש הזה שרק לפני שבוע נסענו בו ואיך שהוא נהפך למלכודת מוות מלאת אמבולנסים וכאב? איך אנחנו נתמודד עכשיו עם הכאב, כשהחבר הכי טוב שלנו מת כשהוא הסתער עליהם? אנחנו מסתכלים על המנהיגים שלנו ועל התשובות שהם מספקים, על התמונות מעזה והמחבלים ההרוגים, ויודעים שזה לא באמת יכול להיגמר, כי זה עניין של גורל, והשאלה הכי גדולה שלנו כלפי עצמנו ואל כל השאר היא למה אנחנו נשארים פה? רע לנו, עצוב לנו, ההרג לא נגמר לעולם, ואז אנחנו מבינים שאין לנו מקום אחר, ושאנחנו חייבים לשמור עליו כמו על תינוק.
ושוב אנחנו מתמלאים בתחושה של כעס ושל "העולם נגדנו", ושוב מתקשרים לחבר שבמלון באילת ונלחצים כשהוא לא עונה, ומבינים שזה חלק מהעניין של החיים פה, ושיהיו קורבנות גם בעתיד. את חלקם נכיר טוב מאוד, את חלקם נראה רק בתמונה בטלוויזיה בתוך המסגרת עם ה"ז"ל" בסוף, נגיד לעצמנו שזה חבל ונשכח מהם. אסור לנו. כל מי שמת היום ובכלל, ב-63 שנות קיום המדינה העצובה הזו, מת בשביל שנוכל להמשיך בחיינו במדינה. זה מה שהם רצו, זו מטרת מותם, טראגית והירואית ככל שתהיה.
אני לא יודע אם זו החזרה הדרמטית אל הבלוג, אני מניח שגודש האירועים מהיום העצוב והמזעזע הזה הכביד עליי ברמה כזו שהייתי חייב פשוט לפרוק וזהו. קשה לי עם המצב הזה ואני במצברוח נורא פטריוטי, כמו תמיד אחרי פיגועים. סנטימנטליות פטריוטית כזו, אני לא רואה את עצמי עוזב את ישראל. לא רק כי אני אוהב אותה בכל ליבי, אלא כי אין לי מקום אחר ללכת אליו.
יהי זכר ההרוגים בפיגועים היום ברוך, החלמה מהירה לפצועים, וחדשות טובות לכולנו. מגיע לנו קצת שקט.
מר בחור
עריכה קצרה לציון האירוע, יום שבת, ה20.8, 2:30 בבוקר:
האמת, שלא חשבתי שהפוסט יגיע למומלצים. לא יודע, תחושה או סתם המעטה מערכי, לא ברור עדיין. ישבתי עם חברים בבורגוס (לעזאזל, עברו שבועיים בלחץ והתגעגעתי אליהם בטירוף) כשיאנה התקשרה ואמרה "מזל טוב!" בטון שמח. עניתי "מזל טוב" בטון שמח בחזרה, כי חשבתי שהיא מתכוונת לכך שאנחנו בול חודש ביחד היום (כאילו, איך לא ברחת? רציני יעני.) ואז היא אמרה "אתה במומלצים!". בהיתי בתדהמה בא' ואמרתי לו "הולי פאק, אני במומלצים!". יושבי השולחן בהו בי במבוכה מבולבלת כי הם לא הבינו על מה לעזאזל אני מדבר, אז התחלתי לספר להם את כל הסיפור מסביב לבלוג. לא הזיז להם, בחורים בני 18, נו.
אמממ, אז תודה לכם על ההמלצה הרביעית, אם אני לא טועה, מאז שהבלוג הזה קיים. אני מעריך ומכבד את המעמד הזה מאוד ומקווה שהפוסט קלע לטעמכם. ממני אליכם עם הבטחה להמשיך, אלוהים יודע מתי,
אומרים עליו שהוא דוור טוב, ושיש לו פוטנציאל. הוא מכחיש בגלל היותו חסר ביטחון עצמי וטוען שהוא יכול להשתפר הרבה יותר בגלל היותו פרפקציוניסט. בכל בוקר ב8:05 בדיוק הוא עולה על אופניו הכחולות ומתחיל לחלק את הדואר בדרכו המיוחדת, מהאנשים שהוא הכי אוהב לאנשים שהוא הכי פחות אוהב. תאמרו שזו אפליה לשמה והוא יחזיר בזה שהוא לא חייב לאהוב את כולם, ובינינו, הוא החכים לאחרונה. לומד על עצמו ועל אחרים ומבין מה באמת חשוב לו כבנאדם ואת מי הוא צריך ורוצה לאהוב.
ועושה לו טוב, לחלק את הדואר ולקבל את המחמאות. זה תמיד מפתיע אותו, החלק של המחמאות. בשביל זה הוא דוור, בתכל'ס, בשביל המחמאות האלה מהזקנה בדירה 9 והמבטים המעריצים של הילדים של המשפחה בדירה 5. עושה לו טוב לשמח אחרים, ואם הוא כשרוני במשהו אסור לו להזניח את זה, הוא מודע לזה ולא מתכוון להזניח, אולי אפילו לעולם. אל חלוקת הדואר הוא הגיע לגמרי במקרה, פשוט נכנס לסניף דואר ונדלק על זה, על המכתבים והכתובות וההרפתקאות החדשות בכל יום. הוא נוהג לשעשע את הלקוחות שלו בשנינויות קטנות כאלה, כמו "התחריתי עם הצבי מהסמל מי יגיע ראשון", והוא אוהב לראות את החיוך המשועשע על פניהם.
מעריכים אותו מאוד ונותנים לו כבוד בכינוסי הדוורים, למרות שתמיד יקנאו בו, ואיך אמא אמרה, "אם הם מקנאים כנראה שאתה טוב בזה", וזה המוטו שהוא אומר לעצמו, למרות שקצת קשה לו שמקנאים בו, בעיקר כי הוא לא ממש מבין למה וכי למרות הכל הוא עדיין מאמין בטוב שבאדם, למרות שזה פוחת מיום ליום. אבל בזמן האחרון משהו השתנה. פתאום נהיה לו קצת קשה לחלק את הדואר בשיטתו ובגישתו המיוחדת, פתאום מה שבא לו פעם כל-כך בקלות בא במאמץ קשה ובכאב לב שזה לא מצליח לו כמו פעם. היום בבוקר הוא הניח את התג על השולחן של הבוס וביקש חופשה של כמה שבועות, בגלל שקצת נעלם לו החשק בזמן האחרון, אפילו לעשות את הדבר הכי אהוב עליו בעולם כולו. הבוס הסתכל עליו במבט מבין וביקש ממנו רק דבר אחד, שלא יפסיק לשלוח דואר, גם אם בכאילו.
הדוור יוצא מסניף הדואר, הפעם בלי שק מכתבים, ומחליט לקחת לעצמו מנוחה של כמה ימים, או שבועות, מכל העולם הזה של הדואר. זה לא משהו אישי נגד העולם, זה פשוט מעין מחסום-שליחה, אם תרצו. אז הוא הולך עכשיו הביתה, להדביק קצת בולים על מעטפות, או סתם לשבת ולקרוא קצת עיתונים. ייתכן שתתאכזבו וייתכן שאפילו קצת תכעסו עליו, על זה שעכשיו הדוור האחר ייתן להם את הדואר, וכמה שהוא פחות נחמד ומוכשר ממנו, אבל אתם יודעים איך זה, הדוור הטוב מניח, לפעמים צריך קצת הפסקה, עם הבטחה שהוא יחזור. עניין של כמה שבועות, תלוי מתי החיידק הזה של הדוורות יחזור אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
