רוב האנשים מעדיפים את הזריחה. כחלק מהאמונה בהתעוררות העצמית, הם צועדים בהמוניהם בחסות החשיכה לכיוון מזרח, מתיישבים על האדמה הלחה מטל, ומחכים להשכמה של הכדור הלוהט שבשמיים. חלקם בוכה, חלקם מתפלל וחלקם מרכיבים משקפי שמש, כי העיניים כבר לא מה שהיו.
ויש אותה, ששייכת למיעוט שמחכה לשקיעה. הם אומרים שכשהשמש יורדת האמת יוצאת. אנשים נוטים להתחבא מאחורי משקפי שמש אופנתיות וחיוכים מזוייפים, וכשהשמש שוקעת אין להם איפה להתחבא, והם חייבים להשתלב בתוך ההמון. אי אפשר לכלות את החיים בתוך הבית, זה לא בריא, לגוף ולנפש. זה מטלטל את המערכות ומערער את הבועה הקטנה של האדם. חלק מאנשי השקיעה מלבישים על הכלב שלהם רצועה באזור 17:00 בערב וצועדים מערבה אל הים הכחול והגדול, מלווים בחבר הכי קרוב ונאמן שלהם. כשהם מתיישבים על החול הרך וצופים בעולם מתקרר מחום היום ובחבר שלהם משחק עם הגלים כמו בפעם הראשונה זה מרכך קצת את העוצמה של הגלולה המרה של הבדידות.
שקיעה זה דבר פרטי מאוד ששייך לכולם, פרדוקסלי ככל שזה יישמע. אמנם כולם רואים אותה, מושפעים ממנה, וחווים את העוצמה שלה על בשרם, אבל כל אחד מאיתנו מרגיש דברים שונים כשהוא רואה אותה. הגבר הזקן שיושב על הספסל הכי רחוק שבטיילת חושב על אהובתו שהבטיחה לו שתהיה שלו תמיד, ושקעה עם ההבטחה הזו בין הגלים, והאישה המבוגרת שסיימה הרגע את שיחת הטלפון הפתאומית חושבת על הכסף הגדול שהגיע אל החשבון שלה אחרי עשרות שנים של השקעה. ויש אותה, שמסתכלת על העולם שמסביבה וחושבת לעצמה על הקסם שבשקיעה, שגם אם ההתמודדות היום הייתה קשה מתמיד, וגם אם לפעמים נדמה שאין תקווה, השמש שוקעת עכשיו כמו שמחר בבוקר היא תזרח, והספר של היקום ייפתח בדף חדש ואחר לגמרי, עם ריח חדש-ישן, ומסתורי כהרגלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
