זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כשהיה בן 15 עידו שבר את היד באימון שחייה. הוא לא שם לב שהקיר מתקרב וכשתפס את עצמו ברגע האחרון זה היה מאוחר מדי והקנאק של העצם שנשברת כנגד הקיר הדהד מעל ומתחת למים. הצרחות המבוהלות של אמא שלו ומילות העידוד של המאמן האישי שלו הדהדו בתוך המוח של עידו אבל לא נספגו באמת בפנים. כשהגבס ירד מהיד גם הזמנים של הספרינטים שלו ירדו, והוא היה מרוצה מזה מאוד. יותר מאת תחושת ההישגיות עידו אהב את השקט שמתחת למים. אהב לדמיין לעצמו איך עם כל הבגדים נשארות בחוץ גם הצרות שלו נשארות בתוך תיק הרחצה. הרגע הקדוש שלו היה הרגע שהוא קפץ למין והשאיר את העולם כולו מאחור, והתמכר לרשרוש של הגלים שכפות הידיים והרגליים שלו יצרו. התמכר לתחושה של המים על הפנים, התמכר לנשימה הראשונה של אחרי הספרינט. הוא אהב לדמיין לעצמו שהוא קופץ לתוך בריכה של זהב שמטהרת אותו ומנקה אותו מכל החרא שסחף אותו לאורך היום. לכולם יש את התרפיה היומית, לעידו יש את הבריכה הזו. 

כשהגיע הזמן שלו עידו נכנס ללשכת הגיוס, נתן לרופא לבדוק לו את הביצים וקיווה לטוב. הוא רצה ללכת בעקבות אחיו הגדול היישר לתוך הענפים המחבקים של העץ של גולני, ולמרות ששי נפצע בהיתקלות בלבנון הוא חזר אחרי חודש ברמב"ם ישר לגדוד שלו ואפילו נקלע לעוד היתקלות שממנה כבר לא חזר. עידו אוהב להיזכר ברגע הזה שהוא חזר מהאימון הראשון שלו לפני המיונים לקרבי. הוא סיים ריצה ממרכז קסטרא למעלה לפרויד עד הבית באחוזה, ושי בדיוק ישב עם חברים על בירות וצפה במשחק של ריאל. כשהוא ראה אותו הוא אמר לחברים שלו "זה יהיה הקצין הכי אמיץ שגולני ידעה", וכששי נקבר והרובים ירו והמפקד נתן לו הספד יפה עידו נשבע לעצמו שהוא יהיה הקצין הזה. גם אם לא בשבילו, אלא בשביל שי. בשביל ההבטחה הזו שהוא רצה לקיים, בשביל להראות לעצמו שהוא יכול ויצליח. 

כשהגיע יולי עידו כבר התקרב לשחרןר ונשארו לו רק שלושה חודשים. הוא בדיוק עבר פרידה קשה ממישהי שהוא מאוד אהב ומאוד רצה שיהיו ביחד עוד הרבה שנים, אבל אז החיים קרו והוא מצא את עצמו יושב על ספסל ברוטשילד עם החולצת סוף מסלול והייניקן מהפחית ותוהה מה עכשיו, לעזאזל. הוא יכול להיכנס לבר מעבר לכביש, למצוא בחורה שיכורה מספיק ולהגיד לה את זה וזה ולגעת בה פה ושם, אבל זה לא יהיה שווה את זה. סקס בלי משמעות זה כמו לנהוג בלי הגה. החוויה כיפית ומסוכנת אבל בסופו של דבר מי שמתהפך לתעלה זה אתה. אז כל מיני בחורות זורקות לו כל מיני מבטים ומספרי טלפון כי השורה "אני קצין מצטיין נשיא בגולני" עובדת על כל אחד ואחת, אבל בסופו של דבר הוא חוזר בימי ראשון לבסיס בצומת לגמרי לבדו. התאריך הוא ה-8.7, ועידו עדיין לא יודע שבעוד שבוע מהיום הוא בתוך הסמטאות של סג'עיה. הוא לא יודע שהוא יראה את הטילים עפים מעליו ולעברו ולכל הכיוונים ושהוא יירה ויירה ויכוון ויצליח ולפעמים גם יפספס. הוא לא יודע כמה הוא יצטרך את בריכות הזהב שלו וכמה בתוך כל התופת והנגמ"שים הבוערים פתאום יתעורר בו צורך קדום ומודחק להתקשר אליה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה ולשמוע את הצחוק שלה שהאיר לו את הנשמה מבפנים. וכשהוא ייצא משם אחרי שבועיים העם כולו יחבק אותו וכולם ינשקו אותו ויפנקו אותו במנה פלאפל חינם פה ובירה על חשבון הבית שם, אבל את הגלעין הקטן של האושר הוא כבר לא יביא איתו כשהוא מתחיל עם בחורות או מזיין או משתכר עד הבכה עצמית. הוא יעשה את כל הדברים האלה ויהיה לו במין זמזום מונוטוני בקרקעית התודעה שהכל לא בסדר, ושהכל לא יציב, ושעוד שניה הוא בורח מהטנק רגע לפני שהוא חוטף נ"ט וכולם הולכים לקיבינימט. אז הוא יושב שם ושותה את הבירה שלו וסופג לעצמו את הרגע הקטן של השפיות לפני שהכל מתהפך עליו בבת אחת. 

מתחת לספסל שלנו תמיד היו קליפות של בננה, כמין תזכורת לנוכחות שלנו בקרבתו. אני תמיד ישבתי והיא תמיד חצי עמדה, מריחה את הבננה מתחילתה ועד קצה. היה לה קטע עם בננות והריח שלהן. היא סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה קטנה אבא שלה עבד בעיריה והריח הראשון שתקף אותה כשנכנסו לבית של ראש העיר היה ריח של בננות, אז הריח הזה תמיד קישר לה לעושר ולכוח, ובעיקר ליציבות. אחרי שאבא שלה פוטר מהעבודה בעיריה התחילו הצעקות והמריבות בבית היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות מחפשת את היציבות שנעלמה לה עם המזוודה האדומה שאבא שלה לקח איתו כשעזב את הבית לטובת ילדה בת 19. הכסף לא היה אז היא מצאה את עצמה עובדת במכולת השכונתית, ואחרי שעת הסגירה היא הייתה נשארת עוד רבע שעה אחרי כולם ופשוט מריחה-סופגת לתוכה את כל הבננות שהיו שם. גם אם היו רקובות, גם אם היו יותר ירוקות מהדשא בפארק שמול המכולת, היא אהבה אותן. היא הייתה צריכה אותן. אני זוכר שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה וראיתי את הרעידות של הידיים והדמעות בעיניים ואמרתי לעצמי שבמקום מסוים כולנו צריכים את הבננות שלנו, גם אם זה לא באמת בננות. זה יכול להיות מוזיקה, בירה קרה בסוף של יום, ריצות ארוכות - זה לא משנה; לכולנו יש את הבננות האלו שעוזרות לנו להימלט מהמציאות ומאפשרות לנו להריח אותן בלי הגבלת זמן ובלי לדפוק חשבון לאף אחד. 

כשהקשר בינינו נהיה רציני ועברנו לגור ביחד לקחתי בחשבון שהרגלי הצריכה שלי ישתנו. התאמתי את עצמי לקטע שלה. קניתי יותר בננות מלחם וחלב. גם אם אף אחד לא באמת אכל אותן המחיר היה שווה את זה רק בשביל הרגע הזה שהיא מגיעה הביתה וסופגת לתוך הנשמה את הריח הזה של היציבות והעושר. רציתי שהיא תרגיש בבית ורציתי שהיא תבין שהיא יכולה להיות יציבה איתי עם ובלי בננות. אז ניסיתי לאט לאט לצמצם את הנוכחות שלהן בחיים שלנו. מקנייה של שני אשכולות ביום ירדתי לאשכול וחצי ואז לאשכול, ותירצתי את ההיעלמות של הפוסטר של "בננות בפיג'מות" במנקה שלנו, שפוטרה אחרי זה. היה לי חשוב להראות לה שאפשר להסתדר גם בלי זה. אפשר לנהל חיים יציבים ומאושרים גם בלי הבננות. כשהיא הבינה את המהלכים שלי היא ארזה במזוודה השחורה-צהובה שלה את הבגדים, קראה לי בן זונה ושרפה לי את הלב. 

שבוע אחרי הפרידה שלנו נכנסתי לכלא לשנה וחצי. שוטר סיור תפס אותי באמצע ההצתה של מטע בננות בשדות של לימן, ניסיתי לברוח אבל החלקתי על קליפה של בננה, כמיטב הקלישאות. מה שאמרתי לחוקר בחקירה הראשונית ובהמשך לשופט בבית המשפט היה האמת - היא שרפה לי את הלב, אז רציתי להכאיב לה באותה מידה בדבר שהיא הכי אוהבת. לא היה לי אכפת ששרפתי יבול של כמה מאות אלפי שקלים לחקלאי הזה, שנראה בערך בגיל של אבא שלי. כדי להעביר את הזמן עד השחרור אכלתי בננות וחשבתי עליה ועל הצורך בנחמה הזו בסוף של יום, גם אם היום היה טוב ובעיקר אם הוא היה רע. כשיצאתי הלכתי כמעט כל יום לספסל שלנו. כבר לא היו סביבו קליפות של בננה. לא היה סביבו כלום, הוא היה בתכל'ס סתם ספסל, עם קצת חלודה בצדדים ונוף סתמי לעץ ברוש. 

אחרי כמה שנים נתקלתי בה בסופר. כמעט התחבאתי מאחורי אחד המדפים אבל היא קלטה אותי וקראה בשמי. היא התנצלה על מה שהיה ואמרה שעכשיו היא יותר בקטע של תותים. לא שיקרה. העגלה שלה הייתה עמוסה בתותים מכל הסוגים - יוגורט בטעם תות, מיץ, תותים. אפילו בובה של תות הייתה שם. היא הציעה לי להיפגש איזה ערב ושנשמע מה חדש וכאלה, ובאמת שהייתי שמח לחזור אליה אבל אני לא יכול להיות עם מישהי שאוהבת כל כך את הפרי היחיד שאני אלרגי אליו. 

"לא תמיד זה יילך לך, אתה יודע", היא אומרת לי ולוגמת מהיין. זה היה הדייט השני שלנו, אחרי השלב של המים הרדודים ולקראת השלב של המים העמוקים יותר. "לא תמיד אתה תמצא מישהי שתתאים לך-"

"או שאני אתאים לה, מצד שני."
"כן, גם נכון. למעשה, רוב הזמן זה יהיה ככה. אני מקווה שברור לך שזה משחק עם חוקים אחרים לגמרי מכל משחק ששיחקת עד עכשיו. אם אתה מפסיד אתה נשאר לבד, אם אתה מנצח, אחרי פרק זמן כזה או אחר, תישאר לבד."
"אז מה זה שווה?" אני שואל אותה והיא מגחכת. אחד מהיתרונות של הקשר שלנו זה שהיא מבוגרת ממני בהרבה. את השאלות הטיפשיות שאני שואל את עצמי עכשיו היא שאלה את עצמה לפני חמש, עשר שנים. וגם הסקס אחר לגמרי. עם כל בחורה אחרת לפניה זה היה סקס לשם הסקס, איתה זה סקס שהוא מעבר. סקס בשביל השיחה של אחרי. סקס בשביל התובנות שהחומר שאנחנו שואפים לריאות אחרי מביא איתו.  

"זה שווה כי אתה צריך לשחק. אתה לא יכול להתחמק מזה. וכמו שאני מכירה אותך אתה לא בדיוק תרצה, או תהיה יכול, להפסיק. אתה כבר מבין שמי שאתה עכשיו זה לא מי שתהיה עוד חצי שנה. חשבון?" 

"כן, בסדר. וכן, זה ברור. אבל אני לא מוצא את הקשר."

"הפעם זה עליי. זה קשור כי אם אתה תרוץ על זה במהירות רוב הסיכויים שהרמזור הירוק הזה לפנייך יהפך תוך מצמוץ אחד לקיר לבנים. ואתה תתרסק. וזה יכאב לך. אבל אתה תשתקם. אבל אסור לך להפסיק לשחק."
"נראה לך שאני לא אשלם, זה ממש מקסים. לפעמים המשחק הזה מתיש אותי, שתדעי לך. זה לא קל."

"אני צריכה אותך אנרגטי להמשך הערב הזה, לא סיימתי איתך," היא מחייכת אליי ואני מרגיש את היד שלה מגששת מתחת לשולחן. תמיד היה לה קטע כזה. פעם היד שלה החליקה למטה בגלל "באמפר" בנסיעת אוטובוס. "ומה אתה חושב?" היא מרצינה, "שאני נהנית מזה? שזה קל? פאק איט, תראה את התמונה הרחבה פעם אחת בחיים שלך. תחשוב מחוץ לקופסה האישית שלך. הנה, תראה את הזוג הזה." היא מצביעה על זוג צעיר שנראה כאילו הוא בדייט הראשון שלו. החיוכים הנבוכים, השיחות המאולצות, ה"איפה היית בצבא"והנשיקה הפוטנציאלית בסוף הערב. הפסיכולוגית שלי ואני מבינים רק מלהסתכל עליהם לחצי דקה פחות או יותר שוואלה, הם לא מתים על הקונספט בערך כמונו. ואני מבין את זה. אני מבין את זה שצריך להמשיך לשחק כי בניגוד לכל משחק אחר אתה לא יכול לקחת את עצמך לספסל ולנשום אוויר. אתה צריך להמשיך להניע מהלכים על המגרש ואתה צריך להמשיך לתפקד גם אם כואב לך בצד של הגוף ובבפנוכו של הלב. אז אני נועל את נעלי הספורט שלי, לוקח את הפסיכולוגית שלי אליי לדירה ומשלים את מהלך הנצחון שבניתי עליו עוד מתחילת הדייט שלנו כמה פעמים לאורך הלילה וקצת בבוקר. כשהיא מתלבשת ואני מעשן את הסיגריה של אחרי היא מניחה יד כמעט-אמהית על הראש המגולח שלי ושואלת "אז ביום שלישי ב12:00?" ואני עונה לה שנראה ומחייך,  ומשלים לעצמי בלב כי יכול להיות שהקלפים שניתנו לי בבוקר לא יהיו אותם קלפים שאיתם אני אשחק בלילה. אבל זה לא אומר שאני מפסיק.