זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

(מוקדש לרב"ט כהן, ששומר על גבולותינו. נכתב ביום חמישי ב3:30 בבוקר, איפשהו בערבה, אני באמת לא יודע איפה היינו)

רב"ט כהן עומד על המגדל מול המדבר השורףבוערלוהט של הערבה. הוא רואה מרחוק את תחנת הדלק של עין יהב ואת האוטובוסים שדוהרים אל ומאילת שמחנים בה. האנשים נפלטים מהם ואת הפיהוקים שלהם הוא שומע מנקודת המבט שלו, קילומטרים משם. יש הרבה אוטובוסים כאלה, כמעט כמו השמירות שהמפקד הבן זונה נתן לו. 394 לבאר שבע, 990 לצד אחד של חיפה, 991 לצד השני של חיפה, 390 לתל אביב. אין קו לכהן. זה כל מה שהוא רוצה, קו אחד שייקח אותו מהחור הזה, לא משנה לאן. הוא רואה את כל האנשים שנוסעים לאילת ולא מבין למה. אילת זה מקום מגעיל, חם, מסריח ומרוחק. עין יהב נמצא במרחק 130 קילומטר משם, וזה הישוב הכי קרוב חוץ מיטבתה. הוא רואה את כל האנשים שנוסעים מאילת ורוצה להצטרף אליהם. הגוף שלו עייף מהשמירה הלא נגמרת הזו והלב שלו כואב מרוב רעב-בית. אז הוא מרים את הקת של הרובה ומכוון לכיוון לא ברור. אין אף אחד מסביבו, אז הוא משחרר ירייה. בכל דקה הוא משחרר ירייה אל עבר המדבר המסתורי והלוהט ובכל ירייה הנשימה שלו מתרחבת והנפש שלו נרגעת. לאנשים שקונים כוכבי ראנץ' בבורגראנץ' בעין יהב אין מושג שהקליעים עפים מעליהם ומסביבם, עלולים לפגוע באחד מהנוסעים או מהחלונות ולהפר את העייפות הפסיכית שהנסיעה הזו מביאה איתה. המחסנית מתרוקנת ונופלת בקרקוש מתכתי על האדמה הצהובה. כהן מתיישב ונושם לרווחה אחרי 14 שעות של אוויר מקוצר ודופק מואץ. 

הוא מתיישב על ספסל מתחת לבית מלון ומנסה לייצב את עצמו ואת הנשימה תוך כדי. עם תיק של 40 קילו וציוד של שבועיים זו לא מטרה קלה, בטח כשלא ישן כל הלילה, אבל הוא החליט בינו לבין עצמו שמאס לו מהעיר הארורה והלוהטת הזו. יש רגעים מסוימים בחיים החדשים שלו שבהם הוא מחליט ללכת אחרי מה שמרגיש לו נכון, וכשהוא מבין שאין לו ברירה אלא להתקדם בצעדים בקצב מסוים לכיוון הבית, זה מה שהוא עושה. הוא מניח את הכל בצד והולך אחרי הלב ואחרי ההרגשה. הוא משלה את עצמו שזה הדבר הנכון לעשות. שהעייפות גוברת על ההיגיון, ההיגיון גובר על הכוח לעמוד על הרגליים, והרגליים רק רוצות להירדם ולהירגע ולצבור כוחות. שעות ארוכות אחרי שהסאגה הזו תיגמר הוא ימשיך לאכול את עצמו על ההחלטה הפזיזה מלכתחילה הזו, לקום ולעזוב ולנסוע, כי מה כבר יש להפסיד. כי מה כבר יש פה. הוא לא מבין שהחלטות כאלו צריך לעשות שלב שלב, לא בבת אחת להישלף לעולם אחר, חם יותר ומרוחק יותר מכל מה שהוא הכיר, לבדו לגמרי. התחושה הרעה שהייתה לו כשהוא הגיע אל העיר הזו הלכה והתגברה עד שהגיעה לסף מסוים שבו הוא לא יכל לספוג את זה יותר. עד השלב שבו הוא אמר לעצמו שדי, אין עוד כוח ואין עוד מטרה להישאר, וצריך לחזור הביתה.

על הגבול הדק בין אינסומניה להתקף של לחץ בלתי מוסבר. כאילו כל האירועים של היום הזה מצטברים עליי כמו שמיכה שמקשה עליי לנשום. רק להירגע, רק להירגע. רק לישון, רק לישון. לעצום עיניים ולתת לגוף לקחת אותי מהיום הקשה הזה, מהחוויה המבאסת הזו. לדמיין שאין גבולות זמן. שעוד שנייה לא מגיע הבוקר והציפורים כבר מצייצות בחוץ, לדמיין שיש לי את כל הזמן בעולם. ואז להירדם. התחושה הנהדרת הזו, התחושה הנפלאה הזו שאני כל כך אוהב לקחת אותה ולאמץ אותה לתוכי. לעזוב את הגוף ולהתחיל להיכנס לבית הקולנוע הפרטי שלי, שבו אני קובע מה מקרינים, מי משחק, מה קורה, ומתי קמים מהמיטה לאכול פופקורן מהמקרר. הSleep Mode של המחשב שנקרא הגוף שלי. של הממלכה שלי. של עצמי. אל תהרסו לי את היום, אני במרחק קילומטרים, ואחרי הכל אני רק ישן. 

אחי הקטן חלם שיהיה לו דג זהב. בכל לילה לפני השינה הוא היה יושב על הברכיים עם ידיים מונחות בתנוחת תפילה ומילמל לעצמו "אלוהים, בבקשה תגיד לאבא שייתן לי דג זהב", ככה שלוש פעמים ברצף, נישק לעצמו את כפות הידיים, ונכנס למיטה. מדי פעם כשהייתי מתארגן לשינה הייתי עובר ליד החדר שלו ומסתכל עליו בשקט, כדי לא להפריע לטקס הקטן הזה שהוא עשה בינו ובין אלוהים. הסתכלתי עליו מכווץ בריכוז, כולו משוכנע בכל ליבו ונפשו שהנה הוא יקום בבוקר ודג הזהב יהיה במיכל זכוכית קטן על השידה שליד המיטה שלו, הכל בזכות התפילה הזו הקטנה והאמונה הזו הגדולה. לאבא שלנו הייתה, ועדיין יש בעיה עקרונית עם בעלי חיים בבית. הוא טען שיש לאמא מספיק עבודה עם הניקיונות אחרינו ובעלי חיים רק יעמיסו על העומס הגדול ממילא, והוא פחד מכלבים ואיכשהו קישר את הפחד הזה לפחד מכל בעלי החיים באשר הם, גדול או קטן, עם קרניים מחודדות או עם זנב מכשכש. כשאחי הקטן ביקש ממנו דג זהב בפעם הראשונה הוא כמעט נפל מהכיסא. הוא התחיל לגמגם וזה הסתכם בזה שאחי הקטן התחיל לעשות המון מטלות בית כדי לשכנע את אבא שלי לאמץ דג זהב.

ומה הוא לא עשה כדי לשכנע אותו? קרצף את הרצפות, הבריק את החלונות, מירק את הצלחות וחיטא את האסלות, אבל אבא בשלו. אחרי שאחי הקטן נשלח לגזום את השיחים עם מזמרה אבא שלי אמר לו שהוא צריך להוציא בתעודת סוף השנה ממוצע 90 ורק אז אולי הוא ישקול בחיוב לאמץ דג זהב. אולי זה נראה לכם הזוי לגמרי בשלב הזה, אבל מבחינת אבא שלי כל בעל חיים שנכנס לבית זה איום מידי על כל הבית, והוא יעדיף להתפטר מהעבודה שלו כמפקח אזור בחברת אבטחה ולעבור לעשות ג'אגלינג עם בקבוקי תבערה לפני שהוא יכניס אפילו אוגר לבית. וכך, אחי הקטן הולך שפוף ראש ומבואס מהחיים, נכנס למיטה אפילו בלי התפילה הקבועה, ונרדם מכונס בבועת העצב שלו. 

כשמגיע הבוקר אני שומע טפטוף מבעד לחלון. אני פותח אותו ודג זהב צונח לי על הכרית. אחריו עוד אחד פוגע במסגרת של החלון, ועוד אחד במזגן, ועוד אחד ברשת היתושים. הזרם הולך ומתגבר ואני מתבונן בתופעה המוזרה הזו ותוהה אם זה הכל חלק מחלום ממש ממש מוזר שאני חולם, ופתאום אחי מתפרץ לחדר בצעקות "זה קורה! זה קורה! הוא הקשיב לי!" ונועל נעליים ומדלג שתייםשתיים במדרגות לרחבה בין הבניינים של השכונה. בבוקר הזה אף אחד לא יצא מהבית והחזאים לא ידעו בדיוק להסביר את הגשם המקומי המאוד-מוזר הזה,  אבל כל מי שהתבונן יכל לראות  את אחי הקטן רוקד בין הדגים, כאילו הוא הדייג היחידי בעולם.