זה כמו להתעורר כאן אבל להרגיש שם

כמה הייתי רוצה לעשות את מה שצריך הייתי לעשות ברגע ההוא, כשהיא התחילה לבכות במיטה שלי. היא הגיעה לשם בערך כמוני, דקה לפני התפוצצות וחצי שנייה לפני התנפצות המסכה על הכנף של המטוס. את נטלי הכרתי בחוף של מקרי גיאלוס. שיחקתי כדורעף ופתאום אחד מהחברים שלי שאל אם קלטתי את זו עם הבגד ים הורוד. ושם היא ישבה, בובת חרסינה בלונדינית עם עיניים כחולות שקוראת ספר בשפה שלא כל כך הבנתי. היא הצטרפה אלינו ושיחקנו במשך שעה את מה שכנראה היה משחק הכדורעף הכי אגרסיבי ששיחקתי. כל מסירה שלה נענתה במסירה הרבה יותר חזקה שלי, והכדור פגע בכל דבר בדרך, החל מהרשת בין הצדדים ועד הים עצמו. כשהמשחק נגמר והלכתי להביא לנו שתייה היא הציעה שנשב על שפת הים ונדבר ונישרף מהשמש הבוערת של כרתים. היא סיפרה באנגלית מרוצצת עם מבטא לא ברור שהיא הגיעה עם ההורים שלה (שיט.), אבל היא עושה הכל כדי להתחמק מהם, והם הלכו ליומיים לטיול בהרים מסביב למלון (יש!). היא שאלה עליי, על החיים שלי ועל איך זה לגור בישראל. עניתי לה שחם כמו בכרתים אבל בלי החופש והיא צחקה, ושאין דה דוגרי לא הייתי מחליף את זה, והיא הבינה. היא אמרה שבצ'כיה (אהא. אז משם היא באה) קר כל הזמן אבל נורא יפה, ועניתי לה שאם יש עוד בחורות כמוה שם אז שווה לי לקנות כרטיס טיסה כבר עכשיו. מסביבנו כל תושבי מוסקבה נהפכו ליותר ויותר אדומים מרגע לרגע והקעקועים שהם עשו בהחלטה שיכורה בהקו בהשתקפות של המים והשמש, אז החלטנו להתפצל אחרי שהחלפנו מספרים של טלפון וחדרים, כשנרצה לשבת בערב ולדבר, שלפחות נדע לאן להגיע.

אחרי שהיא גמרה בפעם הראשונה היא יצאה למרפסת עם התחת היפה והקטן שלה ונופפה לשכנים שלנו מהמרפסת הצמודה. אהבתי את החופש שהיא עשתה לי בלב אחרי כל החרא שהוא עבר בשבועות האחרונים כי באמת שהרגשתי שעוד שנייה אחת עם כל המחשבות, החרטות, החרדות והסיוטים והסכר שיש לי בלב מתפרץ על כל העולם. אז המראתי ונחתתי ונסעתי וחקרתי את העמקים הרחבים של יוון ואת העמקים הצרים והבלתי נגמרים של צ'כיה. כשיצאתי מהחדר שלה היא חיבקה אותי ונישקה אותי בפעם האחרונה, ואמרתי לה שיהיה חבל אם היא לא באה לכדורעף מחר. כשנכנסתי לחדר שלי החברים שטסתי איתם כבר ישנו, אבל אחד מהם התעורר, אמר "יש לך ריח של סקס", וחזר לישון. לא העזתי להגיד לו שיש לי ריח של אהבה, כי יש הבדל בין סקס לאהבה, ומה שהיה שם היה לגמרי אהבה, עם כל הבדלי השפה, הריחות והכל.

"לפעמים העצב הזה התהומי בא ותופס אותך ישר בגרעין של הקיום. ולך? לך אין ברירה אלא להשתנק, להזיל כמה דמעות ולקוות שהוא יחלוף כמו שבא. זה יכול לתפוס אותך באמצע דייט, באמצע יום עבודה או אפילו ברגע שבו אתה מציע נישואין לאהובתך. וההתמודדות נשארת אותו דבר, ואחרי שהיא הולכת איתו נשאר השקט המוחלט הזה, כמו אחרי סערת ברקים ורעמים, או כמו אחרי הנשיקה האחרונה שבאמת הזיזה לך משהו. ולא תהיה לך ברירה ממשית אלא לרדת על הברכיים ולהתחיל לאסוף את השברים האלו שהם אתה, ולהרים את העיניים קדימה אל עבר עתיד לא ממש ידוע ומסודר, אלא עתיד שככל הנראה יכלול שברים אחרים, כמו לב שבור, מכשיר חשמלי שבור, או אפילו נפש שבורה. כשהעצב הזה מגיע עלייך לאחוז אותו בשתי הידיים ולאפשר לו לעשות בך מה שירצה. הרי אתה מכיר את עצמך, יש לך רעב יותר מדי גדול לחיים מכדי לקטוע אותו בצום פתאומי. מה גם שכבר ראית מה מחכה לך בצד השני, וכשחזרת החלטת לטרוף את החיים האלה בביסים עצומים, משל היו פסטה ממש ממש טעימה. הלב שלך נשבר ויישבר. יהיו והיו רגעים קשים, רגעים שעמדת לוותר על עצמך ועל מי שהיית ועוד יותר על מי שתהיה. אבל עברת אותם. וגם אם עברת עכשיו כמה ימים קשים, תזכור את ההתעלות הרגשית והעצמית של אחרי שהחלטת לצמוח מהעצב ולא לאפשר לו לכרות את קיומך מהעולם. וגם אם בכית, וגם אם ריחמת על עצמך תרגיש בר מזל, כי זכית להרגיש. יש אנשים בעולם שנולדו ככה, נטולי רגשות וכוונות, והם פשוט משוטטים בין כולם חסרי מטרה, כמו מצפנים שיצאו משימוש ומקווים להתכוונן מתישהו. וזו הסיבה שאני לא אקח אותך היום." מלאך המוות מסיים את הנאום המוזר שלו. הרי התפקיד שלו זה לקחת ובטח לא להעניק, לאסוף גופות ולא לפזר תובנות. הוא הגיע כי הוא היה חייב, כי אני הרגשתי שעוד שנייה העצב הזה בא וחונק אותי עד תום. וכשהוא נכנס לחדר והוא ראה אותי הוא התיישב על הרצפה לידי והתחיל לדבר. והקשיב. הקשיב לכל החרא שעברתי בזמן האחרון כאילו אין לו איזה אלף אנשים אחרים לקחת בשעה. 

אמרתי לו שאני רק בן 21 ושגם לי, במקום מסוים, זה נראה מוגזם. הוא חייך ואמר שמודעות עצמית תמיד הייתה לי, ותודה לאל שיש לי גם עכשיו אחרת הוא היה בא לפה לאסוף רק את השברים ולא את החבילה כולה. והוא המשיך לדבר. 

"אז כשהעצב מגיע אל תהסס אליו. תפתח את הדלת של העצמי ותיתן לו לעטוף אותך לכמה ימים או שעות או דקות, עד שתרגיש את החיוניות ותחושת החיות חוזרת אליך בצעדים בטוחים ורחבים. תן לדברים לקרות ותן למציאות להתגלגל. אל תהסס ממה או ממי שיבוא. העולם הזה מקום נפלא מדי, ואתה בלי ספק טוב מדי, מכדי שכך פתאום העולם הזה יתעורר לבוקר בלעדייך. אתה לא מובן מאליו ולא שוכחים אותך גם כשנדמה לך שכן. הרבה מאוד אנשים, יש שיגידו יותר מדי, אוהבים אותך בעולם הזה והבא עד שגעון חושים. אז תשמע מה נעשה, רד מאדן החלון הזה כי ממילא לא היה קורה לך כלום, תתארגן על עצמך וצא לשתות בירה, תצא לנשום אוויר. אולי זה נראה לך פתרון מצחיק אבל בהתחשב באפשרות השנייה זה אפילו די סביר." 

וכך עשיתי. 

שירי תמיד אהבה ללכת איתי בשדרות רוטשילד, בעיקר באמצע הלילה ועם בקבוק יין חצי ריק ובלי נעליים. היא קראה לזה להרגיש את הכביש, ואני הייתי עסוק בלהזיז אותה מרוכבי אופניים שהיו ככה קרובים לדרוס אותה. היא גם אהבה להפתיע אותי עם שאלות, כמו למשל "כמה אני שווה?" ואני אהבתי להשתיק אותה בנשיקה ולענות לה אחריה "מיליון ואחת", כי אולי יש מיליון בחורות בעיר הזו אבל שירי שלי יש רק אחת. שירי אהבה לחלום. היא הייתה נכנסת למיטה בזינוק כמעט ילדותי וקוראת לרגע שבו היא נרדמת "כרטיס הכניסה לבית הקולנוע הפרטי שלי". ואני אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר ממה שאני יכול לתאר לכם ולעצמי, והיא סירבה להאמין ולעכל את זה שיש אותי, ואני דאגתי להזכיר לה את זה. שאני אוהב אותה ושאני תמיד אוהב אותה לא משנה מה יקרה. אפילו אם השמיים ייפלו או אפילו אם קופידון בעצמו יפריד בינינו אני אדאג להוריד את הבן זונה בדרכים המתאימות. מה שהרגשתי כלפיה היה כל כך חזק שלפעמים שכחתי איך קוראים לי, איפה ומתי נולדתי ומאיזה אוכל אני מקבל את הצמרמורות של הגועל בשיא הכוח. היינו שבורים כשהגענו לקשר, במובן מסוים הרגשתי ששנינו הגענו למין שדה תעופה שהוא רק שלנו, עם מזוודות כבדות בלי עמלה מסוג שהוא, ולקחתי אותה הביתה באוטו, ומאיר אריאל שר לנו על צעיר ערבי משכיל ישר לתוך היין, וכשהגענו פרקנו אותן לאט לאט ופירקנו אחד את השני בשיא המהירות. 

אהבתי את החלומות של שירי ויותר מזה היא אהבה לספר לי אותם. היא אהבה לספר לי על דינוזאורים שרוכבים על ברי סחרוף ולילה סוער עם שלום חנוך למרות שהוא מתעקש להיות בתוך עצמו, ואני לא ניסיתי לבאר אותם כמו שלא ניסיתי לבאר אותה ולחשוף את המקומות הכי נמוכים וגבוהים בתוך הגלעין הקטן שממנו יוצאת לה השירי. קיבלתי אותה ולא ניסיתי לבקש יותר ממנה. היא אהבה לשיר ולשמוע ובעיקר להקשיב, ואני אהבתי לשמוע אותה וקצת לספר והרבה להקשיב. היו לה סיפורים מעניינים, על הבחור האיטלקי שהכירה דווקא בסידני אוסטרליה ועל הבחורה האינדונזית שהכירה במיאמי פלורידה... בשביל ילד קטן מעיר קטנה זה היה שיעור על הגיאוגרפיה של האהבה ועל האהבה שמתעלה על הגיאוגרפיה. וכששירי פתאום התעוררה בבוקר ואמרה לי שהיא צריכה לקום ולטייל שתקתי והלכתי למנעולן שינעל לי את הדלתות ללב. זה עלה לי הרבה כסף והרבה כאב אבל זה שווה את זה. בכל לילה ב2:30 אני מגיע לטרמינל כמוה ברוטשילד, יחף עם בקבוק יין חצי ריק. ולפעמים אני רואה רעמת שיער שדומה לשלה או שומע צחוק שמזכיר את הצחוק שלה שעדיין מהדהד מהקירות של הלב שלי, אבל כשמגיעה השמש אני פשוט נכנס לאוטו ובוהה בבבואה שלי במראה של האוטו ונועל את הדלתות של האוטו ושל הלב, לא נותן לאף אחד להיכנס ויודע שרק לה יש את המפתחות.