הבלוג גם בכתובת ~ www.jonas.col.li

דבר ראשון, יש לי עיצוב חדש (ומהמם) מאולסן, יחד עם כל הכפתורים בצד וכו'. יש כמה דברים מחודשים איתו -

א) הכפתורים ברשימות התחדשו.

ב) למטה, רשימה אחרונה, יש "How Long"- יש שם שעונים שמודדים כמה זמן הבלוג קיים, עוד כמה זמן עד ליום ההולדת של ג'ו \ ניק\ קווין ו"Others"- שכרגע, כמובן, מוקדש ליציאה של "See No More".

ג) התיבות בצד XD

דבר שני, עברתי את ה-5,000 כניסות!!! D:

ולכבוד זה היה ספיישל 5,000 כניסות [נראלי...] בימים הקרובים- הרעיון כולו של אן.

יעלה בקרוב ^-^

אפשר להגיב למטה. החלפת שלטים -

לא להוריד את הקישור, לשנות את הגודל או כל הבלה בלה בסגנון :)

אתם -

אז ככה: זה קצת יתעכב, אבל יש לי רעיון לפאנפיק חדש (מה שאומר שאני כנראה אקפיא את השני או אנסה להריץ את שניהם ביחד). קוראים לו "Haunted" (ההשראה, כמובן, מהשיר של טיילור - Haunted). כעיקרון כל הפאנפיק הוא מנקודת המבט של ניק אלא אם כן כתבתי אחרת לפני תחילת הפרק. :)

Haunted - פרולוג

"קדימה, ניקי!" ג'ו התחנן, מחזיק את ידי. לא יכולתי יותר, לא יכולתי לרוץ יותר... בקושי יכולתי לנשום. נפלתי על ברכיי, מנסה לנשום. "אנחנו קרובים! בבקשה, רק תחזיק מעמד. אני מתחנן, ניקי, על תעזוב אותי!" ראיתי את הדמעות נופלות מעיניו.

"אני... אני לא יכול יותר," אמרתי בין הנשימות. "תמשיך בלעדיי. אל תסבול בגללי, ג'ואי. אני מתחנן."

"שלא תחלום על זה אפילו," הוא ענה בארסיות שלא מתאימה לו. "אני הבטחתי לקווין שאני אשמור עלייך, ואני לא מתכוון להפר את ההבטחה שלי. אני אשמור עלייך, גם אם זה תלוי בחיים שלי."

לא יכולתי להתעלם מהמשפט האחרון, לא משנה כמה ניסיתי. הוא הבטיח לשמור עליי, גם אם זה תלוי בחיים שלו. אבל לי אסור לתת לו למות, פשוט אסור לי.

הבטתי במעמקי היער שבו נעצרנו. רדפו אחרינו, לא יכולנו להיעצר אפילו לשניה. ואם אנחנו ניתפס עכשיו – הכל יהיה באשמתי. למעשה, הכל תמיד באשמתי. הבריחה הזאת, המרדף, הסכנה היום יומית לחיים שלנו. הכל היה באשמתי. ג'ו נהג להגיד שזה לא באשמתי, שזאת האחריות של שנינו ושאני אפסיק להגיד שזאת אשמתי, במיוחד אחרי שכמעט תקעתי לעצמי סכין בלב. ולא הייתי נשאר בחיים אלמלא ג'ו... למעשה, אני חושב שלא הייתי חיי בכלל בלי ג'ו. בין אם מבחינה גופנית או נפשית.

הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא תמיד תמך בי כשהייתי צריך עזרה; הציל אותי כשרציתי להרוג את עצמי. הוא שם לב כשמשהו לא היה בסדר, הוא היה מתחנן שאני לא אעשה את זה- בשבילו. ואני לא רציתי להרוס אותו, אז עשיתי מה שיכולתי כדי לשמור על עצמי בחיים. אבל עכשיו? הכל היה שונה. זה היה לברוח כדי לחיות. זה היה לחיות בשביל ג'ו. זה היה לברוח בשביל ג'ו. הכל היה בשביל ג'ו.

היתה לו אפשרות בחירה. הוא יכל לבחור להגיד ששום דבר לא באמת קרה, להישאר שם, בבית, עם שאר המשפחה. אבל הוא בחר להצטרף אליי, אל המנודה... זה שאבא מתכחש לו. הוא בחר לבוא איתי. אני זוכר שקווין אמר לנו שאחרי שהוא יתחתן אנחנו מוזמנים לבוא לגור איתם... אני בספק אם הוא זוכר את זה. עברה שנה מאז... אנחנו עוברים ממקום למקום, מחפשים איפה לחיות. אבל המרדף התחיל רק לפני ארבעה חודשים.

ישו, תהרוג אותי עכשיו ותגמור עם זה. תציל את ג'ו... אני מתחנן. קמתי על הרגליים, והמשכנו לרוץ.

מתי זה ייגמר?

ההשראה לכל הקטע של ההתאבדות זה ממישהו שאני לא אגיד מי, והדמות של ג'ו, שתומכת ומנסה להגיד שלא לעשות את זה מבוססת על מישהו אחר בהקשר הזה (מי שהבינה הבינה... P:)