עלילות הפרה הקדושה

יום לפני הטיסה היה לילה קשה, הרגשתי בהלם קרב. התחרטתי שבכלל החלטתי להיפרד מהחבר שלי ופחדתי מהחוויה שהולכת לבוא עלי לרעה בהודו...

ישנתי בקושי, כמו שישנים לפני יום ראשון ללימודים בתקופת הלימודים ביסודי, חלומות בשפע, מחשבות וחששות. כשקמתי כבר קיבלתי את הגזרה, אם החלטתי, אז אני עושה את מה שהחלטתי- טסה להודו.

כל המשפחה התאספה סביב המכוניות, אני התגלגלתי עם הקיטבג הכבד על הגב עד לאוטו ונסענו כולנו לשדה התעופה... רק כשהגענו הבנתי כמה חיכיתי לרגע הזה. בחמשת השנים האחרונות הסטטוס שלי היה "המלווה לשדה", אח שלי טס לחו"ל, הוריי טסו לחו"ל, אפילו סבתא שלי טסה לחו"ל רק אני לא. שירות צבאי, עבודה וכל מה שביניהם. ועכשיו מלווים אותי. סוף סוף אני זאת שיוצאת מהארץ, שזורקת את הלחץ של לחיות בישראל לפח ביחד עם בקבוק המים שאסור להכניס למטוס ומשליכה מעליי כל חשש לטרור או שחיתות... הגיע תורי.

נפגשנו שלושת המשפחות, שלי ושל שני החברים שלי... הייתה שביעות רצון באוויר, אבל גם תוגה מוזרה, כאילו היו המשפחות משלחות אותנו לקרב...

אמרתי שלום לכולם, אפילו כמעט בכיתי, אבל החזקתי את עצמי. מזכירה לעצמי שהכל בראש ובעצם טיול זה דבר נהדר...

היינו שלושתנו מאוד מרוגשים, חייכנו אחד לשני והיינו גאים שהגענו עד הלום, אחרי תכנונים, קניות ונחישות רבה, אנחנו טסים להירגע בהודו... פעם ראשונה ששלושתנו בחופש ביחד מאז שהכרנו אחד את השני. עלינו למטוס, אני ישבתי באמצע... כמובן שהדבר הראשון שעלה לי לראש זה שיהיה לא נוח מכיוון שהגוף שלי מתנגד נחרצות לכיסאות ציבוריים... אבל אני מוכרחה לציין שהכיסא היה בסדר, החגורה נסגרה והיה לי נוח.

נזכרתי איך אני אוהבת טיסות, בעיקר למקום רחוק, יש סרטים, לעיתים טלוויזיה אישית, או אפילו וויסקי חינם... התחלתי לחשוב מחשבות חיוביות.

עד מהרה, חמקו להן החששות שוב והרגשתי שאני מתה מפחד. מה יהיה כשננחת? איך הכל יראה? נרדמתי לקצת. כשקמתי כבר היינו בדלהי המסריחה ומיוחדת.

מזל שהיינו חכמים והזמנו מראש מקום בגסטהאוס, כי טסנו בשיא עונת התיירות. אחרי הנחיתה אסף אותנו בחור שחום ויפיוף, כבר הודו נראית מבטיחה.

כשיצאנו מהשדה למונית שלו הרגשתי משב של סירחון ולחות שבחיים שלי לא הרגשתי. הגענו לטרנזיט המתפרקת, ואז, אז הבנתי מה מצפה לי... הגיע רכב מיניאטורי ומעופש במסווה של טרנזיט משפחתית עלק וכל הדרך מהשדה לגסטהאוס עשיתי לעצמי הכנה נפשית. הבנתי שני דברים על הודו- הראשון, שהכל אפשרי (בהינדי "סאב קוץ מילגה"), והשני, שאי אפשר לסמוך על אף אחד (יותר מאוחר בטיול חוויתי על בשרי הרבה מאוד הוכחות להבנה זאת).

ילדים ערומים, מלוכלכים, משחקים באספלט. פועלים עייפים מפהקים לתוך הבוקר, פיח ואבק, משפחות ישנות במחנות אוהלים באמצע העיר. הרגשתי מוזר, אבל השוק שציפיתי מהודו לא הגיע במלואו.

כשהגענו למיין בזאר בדלהי (האיזור המתויר ביותר, מעין שוק) הבנתי למה בדיחות הקרש של אבא שלי על הודים נכונות... ברחוב אחד הם מצליחים לדחוס אנשים, מסעדות, חנויות ודוכנים מזדמנים, פרות, חרא של פרות, כלבים, ריקשות, מכוניות, אנשים ואנשים ישנים... זה המחזה הכי מטורף שראיתי, אין חוקיות לכלום, והרחוב מסריח משילוב מבחיל של קארי, שתן ושמן טיגון.

החדר בגסטהאוס היה דווקא בסדר... סדינים יחסית לבנים, מזגן שיחסית עבד, למעט המקלחת שלימדה אותי למה לצפות בהמשך. לקח לי כמה זמן למצוא את זרם המים וזאת מכיוון שהוא התפצל שווה בשווה בין האסלה, הכיור, הקיר והדלת... ובאמצע הדוש- אבנית,איך לא? אז למדתי איך להתקלח עם דלי וברז מים קרים בפעם הראשונה... בררררר.

הלכנו לסיבוב במיין בזאר וכשאני אומרת סיבוב אני באמת מתכוונת לכך, הסתובבנו סביב עצמנו... היה מאוד קשה להבין איפה אתה ולאן אתה הולך. מרוב לחות התנפחו לי הידיים והרגליים, דבר שלא קרה לי מעולם, אפילו לא בשמש הישראלית. אכלנו טאלי חוצב להבות (ארוחה מסורתית שמשלבת אורז, רטבים חריפים, יוגורט ולחם הודי) עשינו בוקינג למונית למחר וחזרנו לחדר.

אני הייתי כל כך מותשת שישבתי מול הטלוויזיה (כן, הייתה טלוויזיה ובה ערוץ HBO שאין אותו בארץ, וחבל) ונכנסתי למעגל הרחמים העצמיים הרגיל שלי... התגעגעתי מאוד לבית, לנוחות ולחבר שלי.

נשפכתי, היה לי יום קשה.

הלכנו לישון... מחר המונית ב- 05:00 בבוקר. סידרתי שעון מעורר ונרדמתי עם דמעות על הכרית.