עלילות הפרה הקדושה

אפשר לומר שהתרגלתי לטיול, לקח לי זמן מה להבין שאני צריכה לסמוך בעיקר על עצמי, ולעשות מה שבא לי מתי שבא לי, ובכסף שלי, שאני הרווחתי. באמת שהתחושה היא טובה בסך הכל, אני כבר יודעת איך שולחים חבילה, איך מתמקחים על חדרים, איך מזהים רמאים, איך אורזים את הקיטבג בלי להסתבך בכל פעם שנוסעים ממקום למקום.

אבל משהו חסר.

אהבה כבר ברור לי שחסר, אבל האם זה הכל?

אני טוענת שחסר לי אהבה עצמית, או יותר נכון קבלה עצמית. אני עדיין מאוד ביקורתית. בוחנת את עצמי יותר מידי, האם אני מספיק חברה עבור החברים שלצידי? האם אני חייבת להיראות ככה או צריכה להסתדר יותר ? ובכלל, לרזות כבר את כל המשקל העודף? האם יש משהו שאני עושה לא נכון?

כל הלחץ הזה שאני שמה על עצמי בלי כוונה מקרין גם על הגישה שלי כלפי אנשים אחרים. אני בוחנת את עצמי, משמע אני בוחנת וביקורתית גם כלפי אחרים. זה ממש מבאס להיות אדם כזה. שהכל אכפת לו כל הזמן. משהו באישיות שלי דפוק.

אני לא יודעת להתעלם מצרות של אחרים, או להפריד בין הצרות שלי למעלות שלי. במהלך כל חיי, לא משנה כמה דברים טובים עוטפים אותי, אם יש משהו בעייתי קטן אחד, הוא מעכיר לי את כל התמונה.

אימא שלי תמיד הייתה אומרת שאני לא יודעת לסנן. שאני צריכה לדמיין מגלשה בערך בסביבות האוזן, שכל מה שנאמר על ידי אחרים אני שומעת, אבל לא חייבת להקשיב. מה שאני לא רוצה להקשיב מתגלש לי מאחורי האוזניים ונעלם. כשהייתי ילדה מאוד אהבתי את הדימוי הזה, אבל כמה שבכיתי שאני לא ארכיטקטית מספיק טובה בשביל לבנות קונסטרוקציה שכזאת... המגלשה הזאת התחברה לא טוב ונפלה לי ישר לתוך האוזן, הכל נכנס ואין סינון.

עכשיו, בחו"ל, הרגשתי במידה מעטה שצומח לי עור הפיל עליו חלמתי שנים. הרי אנשים שמצליחים, יכולים להיות רגישים כלפי אחרים, אבל אם הם פגיעים מידי, הם פשוט לא יגיעו רחוק. אולי זאת המאה עשרים ואחת שלימדה אותנו את הלקח, או שאולי זה כבר תורת חיים מוחלטת מתקופת האינקוויזיציה, אבל אני תמיד בקונפליקט מתמיד בנוגע לזה.

מבחינתי, אם אני לא פגיעה כלפי עצמי, משמע אני מאבדת את הרגישות כלפי אחרים. ומי שמאבד את הרגישות כלפי אחרים נהייה קרח. וכולנו יודעים מה קורה לקרח- הוא נמס. מבחינתי זאת חולשה להיות אגוצנטרי, חולשה לא לשים לב לסביבה. ועם זאת, המקצועות שבחרתי להצליח בהם עד כה(איפור, יח"צ, הפקה וכיוצא בזאת) הם זירה לאנשים אגוצנטריים שמבחינתם חיוך מזויף זה הצהרת חברות ושיחת חולין זה נישואים.

לא אוהבת את המשחק, אבל חייבת לשתף פעולה על מנת לא להיאכל ע"י כרישים.

אנשים מזויפים גורמים לי בחילה, לכן אני כל כך חושפנית. סודות ושקרים הם הסיבות לפרידות, למלחמות, לכאב וייסורים. אבל עדיין, זה המשחק תום, ואיתו צריך לשתף פעולה.

אז בטיול הזה הבנתי דבר אחד, חשוב ביותר. את המשחק הזה אני יכולה לשחק בדרך שלי, אף אחד לא מבחין מי שחקן פוקר ומי משחק סתם משחק קלפים רגיל, מבחינתי אני גורמת לשם המשחק להיות שונה, וזה מקל על עצם העובדה שאני צריכה לשחק אותו.

אנשים שזה עתה מכירים אותי ואכפת להם ממני, אני בודקת ולא ישר סומכת עליהם כמו פעם, בודקת אם יש להם מה להרוויח בזה שיהיו אלי נחמדים סתם בלי רצון. אם אין להם, אני נחמדה באמת ועד הסוף, למי שיש אינטרס על חשבוני, אני עסקית, אבל לא חברה.

היו המון כאלה שהתחברו אלי רק בשביל מונית, אבל היה להם קשה ביותר להודות בזה. מבחינתי זאת צביעות. אין צורך לשחק אותה חברים הכי טובים שלי אם אנחנו נפרדים לדרכנו ואני לא אשמע יותר את שמכם לעולם, מספיק להגיד לי במילים פשוטות- תום, אני רוצה לחלוק איתך מונית כי ככה זה יצא לי יותר זול ואני מעוניין לחסוך. אני הרבה יותר מעריכה את האמת הזאת.

אז נזהרתי, אבל השוני הוא שהפעם זה בא לי טבעי להיזהר, התחלתי להקשיב לאינסטינקטים שלי. לכן התרחקתי מהמוכר ונסעתי אל הלא נודע, ולכן אני זזה בתוך הודו במהירות יחסית ומספיקה הרבה מקומות, כי אני מקשיבה לרצונות שלי.

אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אף פעם יותר. הספיק לי השירות הצבאי.

ואם אני אהיה במסגרת שאני לא מרוצה ממנה, אני אעזוב. אני מכירה את עצמי שיש לי תכונה לתת המון צ'אנסים ואי מנסה להסתגל ולהבין אחרים, לכן אני צריכה לסמוך על עצמי כשאני באמת לא מתחברת למשהו. להיות גאה ולקום ולעזוב עם הבנה שיש דברים שלא מתאימים לתום. הרי לפני חצי שנה הייתי אומרת שאני לא מתאימה למקום ולא שהוא לא מתאים לי, אילו רק הייתם מבינים את עומק השינוי שחל בי, וכמה התחביר החדש מאיר את הביטחון העצמי שלי באור אחר, בוהק יותר, עם תקווה.

ממשיכה לטייל לי, מלאת גאווה, הבנה שיש פאקים רבים שיש לטפל בהם, אבל לא יותר משל בני אדם אחרים. אני לא מושלמת, אבל אני שלמה. אני שלם. יש בי הכל, וגם את הדברים הפחות טובים אני צריכה לאהוב. הדרך עוד ארוכה, ואולי תיקח חיים שלמים, אבל אני בדרך. את הצעדים הראשונים אני עושה בגבורה ואני מספיק סקרנית בשביל להמשיך, וזה המון.

את כל זה אני מסכמת בישיבה פשוטה עם בקבוק מיץ בשדה התעופה הקטן, אחרי נסיעה של כמה שעות בג'יפ. כמה שדקה של מחשבה יכולה לעורר אותך כמו 7 כוסות קפה שחור או מקלחת קפואה.

עולה למטוס.