טיסה זריזה של שעה חוצה את תת היבשת ההודית ואנחנו מגיעות מהצפון היישר לשדה התעופה של מדינת גואה. מדינת הקרחנות. לא חסרים דולפינים שחזרו מגואה לישראל. טיפות, קרטונים ושאר מוצרים שהסלנג עושה עימם חסד. אחרי החוויות בצפון הבנתי ששום דבר לא באמת מפחיד אותי יותר.
המון זמן לא התראיתי עם הים. הים היה גדול עליי, לא ידעתי איך להתמודד איתו. מבחינתי לשים בגד ים היה כמו לכתוב על המצח שאני לא מספיק טובה. שנים שאני בריב רציני עם הים, ולא משנה איפה הוא ובאיזה צבע המים וכמה החול רך, לא ביקרתי אצל הים מאז גיל 10 וכמה גיחות מביכות בדרך.
השינוי שחל בי, אותו שינוי שכתבתי עליו בפעם הקודמת, עומד עכשיו במבחן הראשון- לשים בגד ים ולהיכנס למים.
אנשים לא מבינים כמה זה מתסכל להיות בחורה שמנה. כמה זה קשה לקנות בגד ים. כמה זה מביך להוריד את הבגדים ולחשוף רגליים חיוורות וטוסיק עצום וללכת את כל חמישים המטר שמפרידים בין השמיכה על החוף לבין המים. כשאת שמנה זה מרגיש כאילו את הולכת לקפוץ מהגג, אותן שלושים שניות של הליכה.
את מתזמנת את הצעדים כדי שלא תקפיצי אף איבר, משתדלת להיות בלתי נראית, לא מחליפה מבטים עם העוברים ושווים.
החוף בגואה לא הקל על התחושות מהעבר, והנוכחות של הפרות רק עשתה עוד יותר נזק. פרה אנושית ליד פרה
אמיתית, זה לא נראה טוב!
הדבר היחיד שהשתנה זאת הגישה, הטוסיק זה אותו טוסיק.
אז שמתי בגד ים, הסברתי בשפת הגוף לחברות שלי כמה המפגש הזה עם הים מלחיץ אותי. מרחתי קרם שיזוף כאילו הייתי ערפדה והתחלתי בתהלוכת הבושה ברחוב עם השמיכה מכסה את הגוף.
הרחוב בגואה מלא חנויות בדומה לפושקר, רק שבסופן יש חוף ולא מדבר.
פתאום התלהבתי מהים, החזות שלו הייתה מרשימה, ריח המים נתן לי חיות. הוא משך אותי אליו כאילו הייתי מכושפת, הביטחון העצמי נשאר בשירותים, נעלתי אותו עם הבגדים כשהחלפתי לבגד ים והשארתי אותו שיירקב בגסטהאוס.
במשך שבוע ניסיתי להשתזף, כבר התחלתי להאמין שזה קורה, עד שראיתי איך חברות שלי נהיות נערות קליפורניה ואני עדיין נשארת היידי בת ההרים.
כל יום היה מתחיל בארוחת בוקר לא טעימה במיוחד של שייק פירות, לרוב אננס שבארץ הוא כל כך יקר, עם שני טוסטים וריבה תפלה.
היינו ממשיכות עשר מטר לעבר החוף, אומרות שלום לים החתיך מורחות אחת את השנייה כמו בסרט כחול וזול במלא קרם שיזוף ונצלות למוות.
מידי פעם הביטחון העצמי שלי היה מבקר אותי בחוף, לרוב הוא היה רואה שאין לו מקום על ידי בשמיכת החוף והיה הולך חזרה לשירותים בגסטהאוס. אבל היו כמה פעמים שהיה מתיישב ולא מרפה. מציק לי על כמה שאני נראית נורא, כמה שאני לא מושכת. אני זוכרת שראיתי איזו תמונה שחברות שלי צילמו וחשבתי לעצמי בקול רם שאני נראית כמו לווייתן ששחה לחוף היישר לשמיכה בין הבנות.
אבל הימים היו שקטים. הציק לי שאני תקועה במצב העגום הזה שבו אני כל הזמן חושבת על המראה שלי, מה יגידו. אפילו המוכרות ההודיות המציקות שהלכו הלוך חזור על החוף ידעו שאני לא מרוצה והתפלאו בצביעות מהעור הלבן שלי בניסיון להסית את השיחה מהמשקל שלי. מי שטייל בהודו יודע שההודים הם עם חסר טקט ותמיד דיברו איתי על המשקל שלי.
העובדה שמזג האוויר היה חם וסקסי ושהיה אלכוהול חוקי בגואה לא עזרה במיוחד. כולם פתאום נהיו לי זוגות בחבורה. חברות שלי מצאו גברים ארעיים, חלק יותר וחלק פחות, ואני תקועה בין שני הגברים שמאמללים אותי- הים, הקשה להשגה, החתיך האולטימטיבי, כזה ששווה להרשים, והביטחון העצמי שמתעלל בי נפשית ותלוי בי עד מוות.
ובכל זאת, הצלחתי איכשהו ליהנות. החברות שהיו איתי עשו לי טוב, כמה שיכלו. היינו אוכלות בשר, דבר שלא היה בשום מקום בהודו לפני כן. זאת מכיוון שגואה היא המדינה היחידה שמותר לשחוט בה פרות, היא מדינה יותר מוסלמית מאשר הידנית, כך שלרוב האוכלוסייה ולשלטון המקומי הפרות אינן קדושות.
הרגשתי יותר טוב בגוף שלי, כמעט ואין מה להשוות להרגשה שהייתה לי כשיצאתי לטיול.
התחברתי עם המון תיירים אחרים בגואה והתחלתי לזפזפ בין החבורות שאני אוהבת, כל פעם בוחרת לי עם מי להיות. משתדלת להיות חברה טובה לכולם, אבל גם דואגת לעצמי.
פגשתי בחור אחד שהציע לעזור לנו כשהגענו. אחרי שסירבנו בנימוס היינו רק מחליפות איתו שלום ברחוב. לילה אחד, אחרי ערב רועש ומצחיק של החבורה שלנו, ישבנו בקיוסק היחיד שהיה פתוח בשעות הקטנות של הלילה ואכלנו גלידה, כשפתאום אני שומעת צעקה מהקומה למעלה של אחד הגסטהאוסים. הוא שאל אם אני ישראלית, כנראה לא זיהה אותי. כמובן שעניתי שכן. חשבתי שהוא מזמין אותנו סתם לשבת איתו, אבל מהר מאוד שמעתי בקול שלו שמשהו לא בסדר. עליתי עם כמה חברות בריצה למעלה לחדר שלו.
הוא שכב על המיטה, הזיע זיעה קרה ומטרידה, היה עם חום נמוך מאוד. שאלתי אותו מה הוא לקח והוא אמר שכלום. בגלל שאני תמיד מתעניינת בשטויות, גם אם אין לי שום רצון לעשות עם זה משהו, שמעתי משיחה בין חברים שאם לוקחים משהו במינון מסוים זה יכול להביא קריז אחרי כמה ימים. נלחצתי, השתדלתי לא להראות את זה יותר מידי כדי לא להלחיץ אותו.
הבאנו לו מים, כיסינו אותו וקראנו לרופא סטנד ביי של הגסטהאוס. הרופא הגיע בשלוש בלילה ופתח את המרפאה שלו בעבור סכום צנוע של 2000 רופי (שזה המון!). בדיוק כשירדנו במדרגות עם הבחור, הוא החליט שזה הזמן להקיא. כמעט שהוא הקיא עליי. הסיבה היחידה שנשארתי קרת רוח הייתה שהרגשתי כאילו אני משחקת בסרט. תפסתי את עצמי, לקחתי לי מהמרפאה והתחלתי לשטוף את המדרגות בעוד הרופא בדק את הבחור המקיא.
אחרי שניקיתי הרגשתי כאילו הכל קטן עלינו, יש פה רופא והכל מסודר. הרופא נתן לו אינפוזיה של אנטיביוטיקה. הרגשתי טוב, שעזרתי. עשר דקות עברו עד שהבחנתי במשקל המסוקס שישב על הרצפה ועשה לי עיניים. הייתי בטוחה שהוא קרץ לחברה שלי, עד שהבנתי שהוא מזמין אותי להישקל!
עמדתי על המשקל, נפלה עלי רוח טובה. רזיתי עוד עשר קילו!!!
זה אומר שסה"כ רזיתי 25 קילו, אני בשוק, מרגישה ממש מעולה. אמנם לא הכי רואים על הגוף, אבל אין ספק שזאת דרך המלך, או המלכה.
הרגשתי כאילו הקרמה סידרה לי מסיבת הפתעה. משתלם להתעלם מדיאטה ופשוט להיות מאושר, זאת הדרך היחידה להרזות באמת ולשנות הרגלים.
הרגשתי כל כך טוב שהתחלתי ללכת למסיבות, התפרקתי מהכעס בשביל שנה. רקדתי עד שכאב לי כל הגוף ויכולתי להירדם בלי להחליף מילה עם הביטחון העצמי.
אחרי הלילה הזה לא ראיתי את הבחור הזה כל כך, אבל הרגשתי שהוא יהיה בסדר ולמד את הלקח שלו. אני בינתיים צריכה לתכנן את המשך הטיול... יש עוד המון מקומות ומעט מאוד זמן בשבילם.
לאן ממשיכים? מה החוויה המטורפת הבאה שאני אחווה? תנו לי עוד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
