אחרי כל המסיבות והעישונים בגואה, החלטתי שאני ממשיכה לטייל. נמאס לי להיות תקועה. כמה אפשר לפלרטט עם הים. מה גם שעכשיו אני יכולה לספר לכם שהים היה בצבע חום ולא כזה יפה.
בגואה התחילו כל מיני סכסוכים בחבורה, בנות כמו בכל מקום, אוהבות לריב. אני שתמיד מנסה להימנע מעימותים פגעתי כל פעם בצד אחר, כי לא ידעתי במי לבחור. רציתי להיות חברה של כולם ולא לבחור עם מי להיות, כי הרגשתי שלא מתאים לי להיות בכיתה ז', אבל כרגיל, אני נאיבית וחושבת שיכולה לתקן את כולם. הייתי צריכה לבחור.
מרוב שהייתי מבולבלת ולא רציתי מריבות, החלטתי שאני בוחרת לפי המיקום אליו אני רוצה לנסוע.
נשאר לי בערך חודש בהודו עד שפגה לי הויזה הישראלית הקצרה ועליי להחליט לאן אני נוסעת בזריזות ולא להמשיך להיתקע בגואה המשעממת.
באחד מהימים בהם בילינו בחוף פגשתי חברה מהצבא שאני מאוד אוהבת. קטע מצחיק, התכתבי איתה כמה שבועות לפני כן, אבל לא הצלחנו לתאם זמן ומקום להיפגש בהודו, וכך קרה שאני פוגשת אותה בלי שום תכנון, בהפתעה נעימה. באותו ערב פגשתי עוד אחת שאני מכירה מתקופת הצבא והרגשתי כאילו ישראל הגיעה לגואה. היה לי נפלא.
במשך כמה לילות היינו נפגשים, אוכלים ביחד, נהנים. הייתי מתחילה את הערב עם הבנות שאיתי בחדר, אחר כך הולכת לחוף לאכול ארוחת ערב עם החבורה של אלו שאני מכירה מהצבא, אחר כך קופצת לחדר של החבורה האחרת לעשן ולצחוק ולפנות בוקר נפגשת עם חבורת הבנות מפושקר לבירה בפאב המקומי.
אבל עם כל ההנאה, הייתי חייבת לחתוך משם, כבר שבועיים אני פה והשמש מתחילה לשעמם אותי. אני לא משתזפת וקשה לי להחליט לאן אני ממשיכה אחרי הודו, אוטוטו אני צריכה לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת.
יום אחד התחרפנתי, כבר התחלתי להיות מדוכאת ועצבנית, חסרת סבלנות. החלטתי שאני קמה ונוסעת עם מי שזה לא יהיה מחר! היעד הוא מקום בשם האמפי שרבים וטובים אמרו שהוא מדהים.
ובאמת באותו יום גיליתי שכמה אנשים שאני אוהבת מהחבורה מתכננים לצאת לכיוון הזה למחרת, אז היה לי כיף להתחבר איתם.
יצא כל כך טוב, כאילו שזה היה צריך לקרות.
ארזנו את הקיטבגים ונסענו באוטובוס לילה להאמפי.
מרוב שרציתי לעזוב התפשרתי על מקום ישיבה באוטובוס לילה, שבדרך כלל מספק מקום שכיבה נוח יותר. העיקר לעזוב את גואה.
האמפי כבר בחלון נראית מוזרה מאוד, מעיין ארץ לא נודעת, מלאת סלעים עצומים, לא ברורים. גוונים של חום צובעים את המקום ונהר מפריד בין החלק המתוייר לחלק של התושבים והשוק.
ברור לי שמשהו גדול קרה שם לפני מאות אלפי שנים, אבל לא ברור בדיוק מה. הדבר הבא שצריך לעשות הוא לעלות על סירה שההודים החליטו שהם גובים על נסיעה בה עשרים רופי יותר ממה שצריך לקחת והכל כי אתה חייב להגיע לחלק המתוייר בשלום. ואז אתה מדדה עם הקיטבג בין שפת נהר הביוב לבין הסירה הלא יציבה, משתדל להיראות הכי פחות מגוחך שאפשרי, מקפץ בקושי על הסירה ומסתכן בלהפוך אותה. אחרי שאתה איכשהו מצליח, אתה מתיישב עם מבט הזוי של חיה פצועה, מחכה רק להגיע למקלחת הכי קרובה אחרי איזה מיקוח מה על מחיר החדר בגטהאוס. ואז, אז מגיע הסיוט שלך, או בעצם של כל תייר. הבעיה הלוגיסטית היומית- הודי מבוגר מגיע עם האופנוע המשפחתי ורוצה לעלות לסירה שלך, אחרי שהתיישבו אתה, החברים שלך, חבורת הקיטבגים שאתם סוחבים ועוד 18 הודים קטנים שיושבים עליך על עצמם. ההודי בטוח שזה אפשרי, לך תסביר לנהג שלא בא לך לשחות בנהר המחורבן הזה ושאתה עייף מנסיעה של 14 שעות בישיבה, כואב לך הגב, אתה רעב, מסריח לאללה ובכלל, האופנוע לא יכול לעלות על הסירה בלי להתהפך. ואז הבלתי יאומן קורה, וזה יכול לקרות רק במזרח- הכל אפשרי אמרו ההודים, ולא לחינם- האופנוען בשקל הזה עולה עם האופנוע ונוסע איתך נסיעה שהייתה אמורה להיות 3 דקות והתארכה ל40 דקות עלובות של ניסיון לפתור את בעיית הלוגיסטיקה היומית.
עברנו בשלום, ויצאנו יבשים- הכל אפשרי!
הגענו, מצאנו גסטהאוס עם חדרי אבן קטנים, שירותים ומקלחת קפואה בפנים. זאת הפעם הראשונה שישנתי עם כילה. בהאמפי יש המון יתושים ושאר חרבושים אוכלי אדם, כך שמסביב למיטה יש כילה מגנה. ככל שהדרמתי בהודו הרגשתי שאני נהיית יותר ויותר מפוחדת לחלות במלריה, למרות שכל הזמן שמתי על עצמי חומרים שימנעו מהיתושים להתקרב אלי. יש מעיין פחד כזה בדרום.
בערב השני שהיינו בהאמפי הלכתי לאכול במסעדה לא בגסטהאוס ופגשתי את החברה שלי מהצבא שהייתה איתי בגואה, היא הגיעה גם לפה. במשך כמה ימים נדבקנו לכדי חבורה מעניינת ביותר, העברנו ערבים שלמים של בדיחות קרש אחת על השנייה, מהולות בתחושה אין סופית של חופש.
האמפי עשויה כולה סלעים. כששאלתי ברחוב איך זה קרה, הסבירו לי ההודים בצורה מאוד משוכנעת, שאשתו של הנומן אל הקוף רצתה לעשות מדיטציה אז הוא העביר לה סלעים מסרי לנקה להאמפי. ברור! הגיוני לחלוטין. כששאלתי מישהו אחר, הוא אמר לי אותו הדבר. בשלב מסוים נכנעתי, כל מי שהגיע ושאל אותי אם אני יודעת איך זה נוצר, הסברתי לו את ההסבר הלוגי- הודי שהסבירו לי.
יצאתי לטיולים, ישבתי ואכלתי עם חברים, הרגשתי שאני עושה עם עצמי משהו טוב, שאני ממשיכה לגלות עולם ולא פוחדת להעיז, להכיר אנשים חדשים.
ובכל זאת, האינטרנט בהאמפי דיי עלוב, ואני צריכה לחקור ולהחליט לאן אני ממשיכה. האם זה פריז? האם זה קמבודיה, לאוס, ויאטנם ותאילנד? האם זה ניו זילנד או אוסטרליה?
כל העולם פתוח לפניי, אני רק צריכה להחליט כמה זמן אני רוצה וכמה כסף אני יכולה לבזבז. והאם אני יכולה להיות לבד לגמרי?
הבנתי שהחיים טובים, יש לי צרות של עשירים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
