אחרי שנרגעתי והשלתי את רוחות גואה הקרחניסטית מעליי, קיבלתי את הרוגע של האמפי. הסלעים האלה היו בשבילי כמו סיפור שלם. מבחינתי לכל סלע יש צורה שמזכירה לי משהו אחר שאני מכירה, ביחד הם יוצרים יצירת אומנות חדשה ומרעננת. ובעצם, זה בדיוק מה שאני מנסה ליצור בחיי. אני מנסה לקחת את הדברים שאני מכירה בי, את הכישלונות, ההצלחות, האהבות, החששות, התכונות הרעות והטובות ולבנות איתן תמונה חדשה, יצירת אומנות חדשה ומרעננת.
נשארו לי שבועיים בהודו. אני לא בדיוק יודעת איך זה קרה, אבל הזמן טס!
עכשיו בשלב הזה, דיי ברור לי שאני לא יכולה לחזור הבייתה, ולא רק בגלל שלא סיימתי תהליך פנימי. ממש כמו אודיסאוס (להבדיל אלפי הבדלות ובלי להחמיא לעצמי) אני עוד לא סיימתי את המסע שלי, ולכן צריכה להמשיך אותו.
המסע הפיזי, כך נודע לי בחודשים האחרונים, הוא מה שמסייע לי במסע פנימי שקשה לי לעבור אותו. אין ספק שבבית לא הייתי מצליחה לעבור את המסע הפנימי הזה. אני ממש מאמינה שאדם צריך לשנות את סביבתו מידי פעם כדי להצליח לחזור ולהסתכל על התמונה מזווית שונה. לא מאמינה בבריחה, אבל בריחות מבוקרות של תקופות מסוימות, כאלה שעושים רק אם אין ברירה, הן חיוביות מאוד. היה לי ברור שאני יוצאת מהתמונה כדי לחזור אליה ולהרגיש אחרת, לצבור חוויות, להכיר את עצמי, לאהוב את עצמי טיפה יותר ולהסתכל על דברים שונה.
בהאמפי יש, מלבד הסלעים, החבושים והיתושים, גם הפקות חשמל יזומות. זה קטע בהודו. הפסקות החשמל היזומות חזרו על עצמן בכל מקום קטן שהייתי בו, החל מהכפרים בצפון, דרך איזור הכפרים ליד רישיקש ועכשיו בדרום העני, חמש שעות הפסקת חשמל יזומה ביום.
כל כך חם כשיש הפסקת חשמל. הרי הם מפסיקים את החשמל בשעות היום, השמש החמה מחממת את חדרי האבן ובלתי אפשרי לשבת בחדר מרוב דביקות. אין מאוורר תקרה, אפילו שאתה יודע שאין חשמל, אתה בכל זאת חושב אולי יקרה נס והם בטעות שכחו לכבות אותו היום ואתה מנסה להדליק את המאוורר בלי הצלחה. אז אתה מוכרח לשבת בחוץ, עם היתושים ושאר החרבושים הקטנים והמטרידים שעוברים לך מול העיניים ומפריעים לך להתרכז בספר היחיד שעניין אותך בשבועות האחרונים. לא שאני מתלוננת, אבל זה ממש מרגיז! אז בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מזיע, יושב חסר מעש עם קולה שממזמן איבדה את הקרירות והגזים, עם ספר שאתה לא מצליח לקרוא, מלא בזבובים ויתושים כמו גוש חרא, בלי שום עניין. מה שיש לך זה רק החברים. חברים הם הישועה מכל סיטואציה מעצבנת.
אני מודה שהרבה פעמים שבהם מצאתי את עצמי כמעט מתחרפנת, גיליתי כמה אני ברת מזל שיש איתי אנשים שאפשר לצחוק איתם על סיטואציות כאלה. אנשים טובים, כאלה שמבינים עניין, כאלה שמשתפים אותך בחוויות שלהם גם.
ואז המחשבות רצות, כשאי אפשר לקרוא או להתרכז במשהו אחר.
שבוע הבא יש יום הולדת לאקס שלי, אני מרשה לעצמי בפעם הראשונה לקרוא לו האקס שלי, לא החבר שלי. זה ממש מוזר. אני עדיין מרגישה מחויבות אליו כאילו שהיינו ביחד. לא מסוגלת לגעת באף גבר אחר (לא שיש גברים בתור אלי, אבל עדיין).
ובעצם, אולי זה חיובי שנפרדנו, כי את היתרונות שבלהיות לבד ולעבור מסע אני כבר יודעת, ולחכות שאנשים ישתנו, זה ממש לא בוגר. אז אולי אני התבגרתי בכל אופן?
השבוע יש נר ראשון של חנוכה, זה החג יומולדת של האקס שלי. תמיד היינו חוגגים ביחד שמסביבנו נרות חנוכה וסופגניות ומשפחתיות. אני מאוד מתגעגעת למשפחה שלי, ואפילו אליו אני מתגעגעת, למרות שאני מבינה כבר שהוא לא יגיע למזרח לבקר אותי, והסיפור לא ייגמר כמו באגדות שרצות לי בראש ופשוט נפרדנו וזהו.
מקווה שאני אהיה במקום עם קליטה כדי לדבר איתו ביום הולדת, אני חייבת לשמוע אותו, לראות אם הוא בסדר, להבין שלא הרסתי לו את החיים, להבין שאני יכולה לדבר איתו ולהישאר שפויה אחר כך.
רק אחרי חמישה חודשים של טיול, אני מרגישה שאני מתחילה להבין מזה לטייל, מזה הודו. עכשיו אני מבינה לחלוטין את הישראליים שמאריכים את השהות בהודו, אין על הארץ הזאת. יש פה הכל, לכולם. מי שרוצה להתאים יכול למצוא מה שהוא צריך ורוצה בארץ הזאת. עובדה שאני חששתי מאוד ועדיין נהנית מכל רגע ולא חזרתי עם הזנב בין הרגליים לישראל.
מרוב שאני בלחץ על סוף הטיול בהודו, אני מתחילה לחשוב גם על חיי בישראל. איך אני רוצה דירה. נמאס מהנסיעות ברכבת, כבר יש לי ותק מטורף של נסיעות, אני חושבת שאיבדתי שנה מחיי רק על זמן של נסיעות.
אבל אין לי כסף לדירה משלי, למרות שבטח אמצא עבודה. טוב, אני גולשת שמחשבות כאילו מחר אני צריכה לפתור את זה, הרי אני בהאמפי, בהודו. ממש לא במצב של החלטה, לא קרובה לזה בכלל.
חברות שלי באות בעוד כמה ימים להאמפי ואז החבורה תהיה שוב ביחד, בערך.
אני מרשה לעצמי להתמסר לחברים ולאושר כמו שאף פעם לא הרשתי לעצמי. כשחושבים לעומק, עברתי שינוי גדול, כבר עכשיו, עוד לפני שאני חוזרת הביתה אני מבחינה בו. להשתין בבול פגיעה? מי היה חושב שאני אעמוד בזה בלי להיגעל ולקטר. לטייל לבד? לבחור חברים ולא להתלונן כמו פעם, באמת שהזווית השתנתה. וזה עכשיו, מה יהיה בעוד כמה חודשים כשאני אחזור הביתה. ואולי בעצם אני צריכה לחזור אחרי הודו וגיחה קטנה של שבועיים לתאילנד?
כיף לחשוב. כיף לכתוב לעצמי. כיף לטייל. סוף סוף כיף לי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
